בווידיאו: סוד קסמה של הסריגה בחנות "צמר גורמה" ברעננה.
מתי בפעם האחרונה ראיתם צמר? ממש ממש צמר, בכדור מגולגל ומסרגות לידו. מתי בפעם האחרונה לבשתם פריט סרוג בעבודת יד, או אפילו סתם פריט סרוג צמר טבעי? אם נולדתם בשנות התשעים, יש סיכוי שהתשובה המדויקת היא "מעולם לא", ואם נולדתם לפני כן אולי אפשר להניח שהפעם האחרונה היתה בדמות צעיף או נעלי תינוק שקיבלתם בברית, ובדרך כלל סבתא כלשהי היתה מעורבת.
לא סתם נאמר שסבתא סורגת. לפני בסך הכל שלושה דורות היתה הסריגה, ביחד עם חוברות הבורדה והתפירה הביתית, עניין מקובל ואפילו פרקטי. כישורים רלוונטיים לאישה ממש ככישורי הבישול. הסבתא של הילד שלנו אולי סרגה צעיף לנכד כקוריוז, אבל סבתא שלה סרגה למשפחה סוודרים לחורף כדי להתחמם. בשנים האחרונות רוב עבודת הסריגה היא תעשייתית לחלוטין, והסוודרים שאנחנו מכירים מהרשתות השונות נתפרים מגלילים ענקיים של בדי סריג המכילים סיבים סינתטיים בדרך כלל, המדמים את מראה הצמר. עדויות מרכזיות לסוודרים אמיתיים מצמר משלושים השנים האחרונות נמצא כנראה בחלק מכרטיסי הברכה לחג המולד של משפחות רפובליקניות באמריקה, מלוות לרוב בשיער מוטרף של שנות השמונים.
אבל בשנים האחרונות פתאום מתחזקת מגמה הפוכה ואין דרך פוליטיקלי קורקט לומר את זה - סריגה הפכה להיות קטע של בייבז. יותר ויותר עמודים באינסטגרם משויכים לתחביב העולה, יותר ויותר האשטאגים נולדו ברוח "iloveknighing", יותר ויותר חנויות בוטיק ייעודיות לסריגה נפתחות.
אורלי בן ארי מ"צמר גורמה" ברעננה מחוברת לתחום כבר 11 שנים ומתחזקת חנות קסומה ואינטגריטי מקצועי שמביא אותה לטוס ולתור תערוכות עולמיות בתחום. היא מספרת שהלקוחות החדשות שלה הן האנטיתזה של הסבתא. גברים, ילדים, נשים קרייריסטיות, נשים צעירות ונשים שהשעמום הוא מהן והלאה בוחרים להתמסר לסדנאות הסריגה המופעלות במקום.
בר אביוב, בייב סורגת בת 26 מתל אביב, מגלה שהיא עוקבת אחרי אושיות סריגה מעניינות. "יש קטע כזה של סריגה בבר, או בבית קפה. נשים צעירות, מלאות בסטייל, שיושבות למשל עם המסרגה שלהן בחוץ וסורגות. יש אפילו האשטאג לזה". את העניין שלה בתחום היא מסבירה בצורך להתבטא וגם ליצור פריטים שהיא לא משיגה במקומות אחרים: "הסריגה מאפשרת לי לבטא את הרעיונות והחלומות שלי ליצור מרקמים וטקסטורות, והמעבר בין דו לתלת-ממד הוא מרתק ומלא בעומק"
ואכן, כפי שפתחנו את הכתבה - קשה למצוא צמר אמיתי בחנויות, וקשה עוד יותר לאתר פריטים סרוגים בעבודת יד. "אי אפשר לתמחר את זה", מסבירה אורלי, "מדובר באלפי שעות עבודה, החומרים עצמם לא זולים. זה פשוט לא עניין מסחרי".
בשיחה מתברר שהתחביב עצמו לא זול כלל. מלבד הצמר והסדנאות ושאר חומרי המלאכה נראה שבדומה לרוב התחביבים של המאה ה-21 - השמים הם הגבול כשמדובר באקססוריז או גאדג'טים תומכי התחביב. די להקשיב לרשימת המסרגות הקיימות בשביל להבין שבדיוק כשם שרוכבי האופניים החדשים לא יסתפקו באופניים - הסורגות החדשות לא יסתפקו במסרגה.
את תחביב הבוטיק הזה אימצה לליבה גם גיתית פרידברג, מלהקת בכירה, מאמנת בודהיסטית ואושיה חברתית. היא פעילה בסדנאות הסריגה של "צמר גורמה" ומספרת על ההתמכרות שלה לתחביב החדש-ישן, דווקא כתשובה לאורח החיים המודרני. "כל אדם שואף לשקט והרמוניה, לחיבור לבסיס, לראשוניות, ליצירתיות שמביאה סדר ומוציאה את האופל והאור הפנימי", היא מספרת מתוך ניסיון. "אגב, בחדרי לידה בדרום אמריקה ואסיה מכניסים סורגות כדי שנקישות המסרגות ירככו וירגיעו את היולדת. יש משהו בפעולה, בצליל ובריתמוס שמהפנט".
נראה שלא במקרה נתפסו המסרגות דווקא כאן (במערב) ודווקא עכשיו. בעולם הנוכחי מופרע הקשב שלנו לא מפתיע למצוא פעילות כמו סריגה, אשר דורשת ריכוז, התפקסות והתכנסות בנסיקה. הפופולריות של מקבילתה הספורטיבית, היוגה, צמחה כנראה על אותו בסיס ועל אותן כמיהות ויסודות. ממש כשם שהיוגה התפתחה מרעיון בסיסי מאוד וצנוע של אדם וגופו, נזנחה במשך שנים ארוכות לטובת אימוני כושר מאובזרים, ואז מצאה עצמה לוהטת וטרנדית מאי פעם ובסיס למערכת כלכלית ענפה המפרנסת מיליוני עובדי לולו למון ומרכזי יוגה - כך כנראה נפגוש את הסריגה העצמאית במרכזה של תעשייה הולכת וגדלה. הפוטוגניות של הטרנד הזה רק תומכת בו.
אבל לא רק היוגה או הסריגה הם חלק מהסיפור הגדול הזה - גם המזון האורגני שהיה עד לפני רגע נחלתם של האנשים העניים בעולם (ברוב כפרי העולם השלישי אוכלים את המזון האורגני המקורי עדיין), והכמיהה לנגיעה בדבר, לעשייה השורשית והישירה והראשונית, הפשוטה, היא תגובת הנגד לתיעוש. הרי לפי התחזית ל-2017, המעמד הנמוך ביותר והגבוה ביותר בעולם ימשיכו כנראה לתרגל יוגה, לבשל מזון אורגני ולסרוג לעצמם בגדים.
