בווידיאו: טריילר מתורגם של "יצורים ליליים" (טום פורד, 2017)
סרטו הראשון של טום פורד "סינגל מן" (2009), שהציג יום בחייו של פרופסור אנגלי הומוסקסואל (קולין פירת') בקליפורניה של 1962, התמקד בתרבות האמריקאית של התקופה והצטיין בפן עיצובי מרהיב. הוא זכה בדרך-כלל לביקורות טובות, מרביתן שיבחו את המשחק, הרוח המרומזת והאסתטיקה הכללית. כמו כן זכה הסרט בסך-הכול ב-14 פרסים. אבל לצד התשבוחות, היו מי שתהו האם פורד יצליח לנהל במקביל ובהצלחה קריירת עיצוב אופנה וקריירת בימוי, או שמדובר במקרה חד פעמי. סרטו השני, "יצורים ליליים" היוצא הערב לאקרנים בארץ מהווה תשובה מלאה. טום פורד הוא איש רנסנס בן זמננו. המותחן הפסיכולוגי מז'אנר ניאו-נואר (פילם נואר עם תימות, תוכן ואלמנטים ויז'ואליים עדכניים), עיבוד שלו לספרו של אוסטין רייט "טוני וסוזן" (1993), הוא אחד המעניינים שניתן לראות בקולנוע בימים אלו ואחד הראויים בעונת הפרסים.
בסרט תמצאו שני נרטיבים מקבילים עם יחסי גומלין. האחד הוא ה"מציאותי", השני הוא ה"פיקטיבי", ושניהם חזקים ומרתקים כל אחד בדרכו. לצופים אכפת משניהם, מה שלא תמיד מתקיים בסרטים מהסוג הזה. במקביל לשני הנרטיבים המרכזיים, ישנם גם קטעי פלאשבק מתקופת היכרותם ונישואיהם הקצרים של אדווארד וסוזן. סצנת פלאשבק אחת יחידה של סוזן עם אמה (לורה ליני), מרתקת במיוחד.
איימי אדמס מגלמת את סוזן, מנהלת גלריה בלוס-אנג'לס של שנות ה-90 המנהלת קריירה מצליחה וחיי נישואים מאכזבים. בעבודתה היא מתמחה בעבודות קונספטואליות-פרובוקטיביות המושכות תשומת לב, אבל בחייה האישיים היא צמאה להערכתו של בעלה החלקלק ווקר (ארמי האמר). יום אחד היא נדהמת לקבל בדואר חבילה מאדווארד, בעלה לשעבר (ג'ייק ג'לינהול) - כתב יד של רומן שהוא כתב העתיד לצאת לאור וגם הזמנה לארוחת ערב עמו. את אדווארד, יליד טקסס כמוה, סוזן פגשה שנים קודם בקולג'. הם נישאו למרות אי שביעות רצונה של אמה, אך נפרדו זמן לא רב אחר-כך. למעשה היא שברה את ליבו של אדווארד, אז צעיר רגיש עם שאיפות להיות סופר, פעמיים; פעם אחת כשהיא עזבה אותו למען ווקר ופעם נוספת כשהיא אמרה לו שהוא לא עשוי מהחומר הנכון בשביל להיות סופר ושהוא חסר ביטחון וחלש. ויש עוד סוד נורא בעברם. בעוד שווקר שוהה בוויקנד מחוץ לעיר (עם מאהבת), סוזן מתחילה לקרוא את כתב היד. כאן מתחיל הנרטיב המקביל, ה"פיקטיביי", והוא מתגלה כשונה לחלוטין מהראשון, ה"מציאותי". לוס אנג'לס המתוחכמת והתרבותית מול טקסס הברוטאלית והלא ידועה.
אדווארד כתב סיפור על טוני, איש משפחה שנוסע עם רעייתו ובתו לחופשת קיץ ברכבם הפרטי דרך מדבר מרוחק במערב טקסס כשהם מותקפים על-ידי כנופיה אלימה המונהגת על-ידי ריי (אהרון טיילור-ג'ונסון). סיטואציה מחרידה ומרתקת כאחד שצופי הסרט סביר שלא יישכחו במהרה, אם בכלל, המובילה לחקירה מאומצת של בובי אנדס (מייקל שאנון), בלש משטרה מנוסה שיודע, גם בלי ראיות חותכות, מי הם האשמים. נושא הנקם עולה ככל ששני הנרטיבים מתקדמים. טוני מחפש נקמה בתוקפי משפחתו ונקמתו של אדווארד הולכת ונשלמת. הוא נוקם בסוזן בדרכו, דרך מילותיו של סופר מוכשר. מסתבר שהוא כן עשוי מחומר של סופרים. בדמיונה של סוזן, טוני הוא אדווארד, מה שמרמז כבר מההתחלה שאדווארד כתב סיפור על עצמו ולמעשה הוא מגולל בו את תחושותיו ואת אובדנו הרב לאחר פרידתם. היצורים הליליים בשמו של הסרט הם כמובן התוקפים הפסיכופטיים, אבל גם פרשנות עכשווית מזעזעת לכינוי חיבה שאדווארד פעם העניק לסוזן, עקב קשיי ההירדמות שלה. חייה השקטים והנוחים למדי של סוזן עוברים זעזוע.
"יצורים ליליים" התחרה על פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה השנה, וזכה בסופו של דבר בפרס חבר השופטים שנחשב למקום השני. השחקן הבריטי אהרון טיילור ג'ונסון זכה בתחילת השבוע בגלובוס הזהב עבור תפקיד משנה. כמו כן, מועמד הסרט לפרסי האקדמיה הבריטית, איגוד שחקני המסך, איגוד תסריטאי אמריקה, ועוד. יש להניח שהאקדמיה לא תתעלם ממנו בטקס פרסי האוסקר בחודש הבא. בדומה ל"סינגל מן", גם "יצורים ליליים" זכה לביקורות טובות כשמבקרים משבחים במיוחד את המשחק, הבימוי, הוויזואליה, ואת כשרונו של פורד כמספר סיפור רב-שכבתי, עם בניית מתח, ורסטיליות הסצנות והשילוב בין רומנטיקה לברוטאליות.
איך ניגשים לעיצוב תלבושות בסרטו של במאי שהוא מעצב אופנה מנוסה? אריאן פיליפס, מלבישה קולנועית שהייתה מועמדת לאוסקר ("הולך בדרכי", W.E, "סינגל מן") ושימשה כמלבישה בסרט הסבירה דבר אחד פשוט בעניין הזה: העבודה היא לא עם טום פורד מעצב האופנה, אלא עם טום פורד הבמאי. ואם היו לו ציפיות גבוהות מהמלבישה שלו, אז פיליפס ידעה זאת מראש, כיוון שזהו, כאמור, שיתוף פעולה שני שלה עם פורד לאחר "סינגל מן". בכוונת תחילה היא שמה דגש על בניית הדמויות על עולמן החיצוני והפנימי והנעת הסיפור באמצעות התלבושות. על כך נסובו שיחותיה עמו. האתגר הגדול עבורה היה ללא ספק קביעת הטון בכל אחד משני הנרטיבים - לוס אנג'לס המתוחכמת והבטוחה לעומת טקסס המסוכנת והברוטאלית. בעוד שסטודיו טום פורד שימש את פיליפס וצוותה לעבודת ההלבשה, באופן מעניין, אף אחד מן השחקנים לא לבש ביגוד של טום פורד וכלל לא נעשה כל שימוש בעיצובים שלו. לא היה כל רצון מבחינתו למתג את הסרט, לעשות בו שימוש כפרסומת או בשחקנים כדוגמנים של קולקציה חדשה. פיליפס עיצבה את הביגוד בהשראת התקופה באופן כללי ורכשה פריטי וינטג' שאינם פריטי מעצבים ניתנים לזיהוי.
כסוזן המאוחרת, איימי אדמס לובשת ביגוד שעוצב במיוחד ברוח שנות ה-90. האופנה שלה אלגנטית, מתוחכמת ומשדרת יוקרה הצלחה והקפדה יתר של אשת קריירה בסביבת העלית התרבותית. חיצוניות ללא רבב המבוססת על סילואטות מדויקות, קווים נקיים וחומרים יקרים וכוללת גם תכשוט ייחודי, שיער בוהק ואיפור מהוקצע. עיניים מאופרות בכבדות ושפתון כהה הם דרכה להתמודד עם העולם. בביתה כשהיא קוראת את כתב-היד של אדווארד, היא נטולת איפור ולובשת סריגי קשמיר מנחמים. בעצם היא פגיעה רגשית בלי כל מסכות הסטייל שלה. בסצנה אחת בגלריה שלה היא לובשת חולצת שנהב ממשי שעבדה מצוין עם עיצוב השחור-לבן של משרדה והיה לה אפקט במיוחד לצד שיערה הג'ינג'י של אדמס. שלמות חיצונית צחה המנוגדת בתכלית לעולם פנימי של של עצבות, סבל וכאב המתגלים לאיטם. אישה מצליחה ואמידה שנאבקת בעבר טראומתי ואימצה סטייל מרשים שהוא למעשה שריון נגד דבר מה חבוי מן העין. דיכטומיה המועברת באמצעות תלבושות. על מנת להימנע מהסחת דעת או קישור הסיפור לתאריך ספציפי, אדמס כלל לא לבשה ביגוד מעצבים, אם כי האסתטיקה הכללית של האופנה שלה עשויה להזכיר את עבודותיהם של מעצבים מסוימים. בסצנות הפלאשבק בהן היא מגלמת את סוזן הסטודנטית, היא לובשת ביגוד שנות ה-90 אותנטי שנקנה ונאסף עם מחשבה על רקע הדמות - צעירה מטקסס ומרקע סוציו-אקונומי גבוה שעוברת לניו-יורק.
בסצנת פלאשבק אחת - סוזן הצעירה עם אימה לוגמת המרטיני (לורה ליני בהופעת קמיע) הנמשכת רק מעט יותר משלוש דקות, משמעות רבה לביגוד סמלי שלובשת ליני. הסצנה כאמור מרתקת, ולא רק בגלל המשחק ואמירות כמו: "כולנו הופכות להיות אימא שלנו" ו"אל תעשי את זה, את תתחרטי", במבטא טקסני כבד. ליני, בבלונד תפוח, מחרוזת שלוש שורות של פניני ענק, עגילי אוברסייז, טבעות זהב ובלייזר קרם נוסח שאנל, היא דוגמא מושלמת של יפהפייה טקסנית שמרנית "רפובליקנית". ההפך הגמור של בתה. והביגוד משחק תפקיד מרכזי בהנגדת שתי הדמויות.
מטבע הדברים בסרט המציג שני נרטיבים מקבילים המתרחשים בעולמות שונים ופלאשבק, הייתה גם חפיפה בין סגנונות שונים. מייקל שאנון המגלם בנרטיב ה"פיקטיווי" את הבלש הטקסני בובי אדמס שמסייע לטוני למצוא את תוקפי משפחתו לאחר תקרית הכביש הברוטלית. המראה של בובי, איש משטרה שראה הכל, עוצב בהשראת מראה גיבורי המערבונים. מכנסי גזרת הבוט-קאט (Boot-Cut) שלו, גזרה צמודה בחלק העליון ומתרחבת מעט מתחת לברכיים ועד המכפלת, הוכנו במיוחד עבורו כי פיליפס לא מצאה על המדפים דגם שנראה לה מספיק אותנטי ואיכותי. חולצות המערבון שלו, ז'קטי הקורדרוי וכובע הבוקר, חיזקו את פרסונת הבוקר המחוספס והגברי שלו. סינרגיה מוחלטת בין דמות לביגוד שלה.
למרות הפשטות לכאורה בהלבשת שתי הדמויות, אדווארד וטוני, שמגלם ג'ייק ג'ילנהול, מדובר באתגר על רקע הצורך ליצור הזדהות ואמפתיה בקרב הצופים. לכן בחרה פיליפס להלבישו בפריטי בייסיק כמו חולצת משבצות מכופתרת מפלנל ומכנסי חאקי. דדי של סוף שבוע שיוצא לחופשת קיץ עם משפחתו, רק שבמקרה שלו הנסיעה נגמרה באסון. הפשטות בביגוד של אדווארד מדגישה את הריקנות, נביבות ואבסורדיות בעולמם המזויף של העשירים והיפים עם הסודות והשקרים.
בביגוד של אהרון טיילור ג'ונסון המגלם את ריי, פסיכופאט רצחני, ישנם רמזים טובים המסייעים בפענוח הדמות. קודם כל, מגפי בוקרים בצבע ירוק יוצא דופן. לא חום או שחור, אלא ירוק בוהק המעורר אי נוחות. יש להניח שהרעיון פה הוא הבלטת אי הנורמטיביות שלו. עם זאת, כבן טקסס, הוא עדיין נועל מגפי בוקרים. טבעת ורודה ילדותית שהוא עונד היא רמיזה, אפשר לשער, שהוא לקח מנערה שאנס.
טום פורד, בעל תואר בארכיטקטורה מה"ניו-סקול" בניו-יורק, החל לגלות עניין באופנה כששימש כמתמחה במשרד העיתונות של חברת קלואה בפריז לאחר לימודיו. לפני כעשור, לא לפני שהוא צבר ניסיון ראשוני בעבודה לצד מארק ג'ייקובס בפרי אליס וביסס את שמו כמנהל קריאטיבי בגוצ'י ובאיב סן-לורן, הוא השיק מותג אופנה הנושא את שמו. סגנונו נודע כאלגנטי, מוקפד, קלאסי-סקסי, מתוחכם, זוהר ויוקרתי. הג'ינסים מהודרים, הנעליים בוהקות, החליפות חלקלקות ומצטיינות בפיטינג מושלם, השמלות חסרות מועד תפוגה מבחינת סגנון ואיכות, בלייזרים למיניהם נוכחים רבות, משקפי שמש הצהרתיים ותיקים מהודרים מעוצבים הם תמיד אקססורי משלים במראות שלו. הוא נוטה לחבב ז'קטים למיניהם ולעשות שימוש בחומרים נעימים כמו סאטן, זמש, עור, שרלינג וקטיפה. סגנון נערץ ומשפיע. אך בכל זאת, הסיבה לכך נעוצה, כפי שהוא הסביר, היא האמנות שבקולנוע בניגוד למסחריות שבעיצוב האופנה. בגדיו אמורים להימכר, הוא אמור למכור. בעוד שסרטיו מוערכים קודם כל אמנותית. הוא מודע כמובן לממד המסחרי בקולנוע וגם אמר שהוא מקווה ש"יצורים ליליים" ירוויח כסף. אבל ה"עיצוב" הזה היה קודם כל אמנות לפני שהוא היה ביזנס. עם זאת, נראה שפורד יישאר לעולם, וטוב שכך, קודם כל איש אופנה. בטקס פרסי גלובוס הזהב קשה היה שלא להשתעשע כשהוא לא התאפק מלעשות פה ושם טאצ'ים אופנתיים לכוכבות כאילו היו דוגמניות רגע לפני המסלול.