בווידיאו: נטלי פורטמן לובשת את החליפה הוורודה המדוברת בסצנה מתוך הסרט "ג'קי".
בין המועמדים לפרס האוסקר בטקס שייערך בהוליווד ב-26 בחודש, נמצאת גם מדליין פונטיין, המלבישה ב"ג'קי" שייצא לאקרנים בארץ בשבוע הבא. הסרט, ביוגרפיה בבימוי פבלו לאריין ובכיכובם של נטלי פורטמן, פיטר סארסגארד וגרטה גרוויג, עוסק בשלושת הימים הראשונים לאחר רצח הנשיא ג'ון פ. קנדי ב-22 נובמבר בדאלאס, טקסס - מהזווית של אלמנתו הצעירה, ג'קלין, כפי שתוארה בפני העיתונאי תיאודור ה. ווייט במסגרת ריאיון למגזין Life שנערך בהיאניס פורט, מסצ'וסטס.
כמובן, סיפורה של ג'קי לא יכול להיות שלם בלי תשומת לב מיוחדת למלתחה שלה. נטלי פורטמן עושה עבודה נפלאה בתפקיד הראשי שעבורו היא מועמדת לאוסקר, אבל לאופנה שלה בסרט יש מקום חשוב בגילום המשכנע של הדמות. על מנת להעביר את חוש הסטייל הייחודי שלה למסך, במאי הסרט שכר את פונטיין, מלבישת קולנוע צרפתייה שנודעה בזכות עבודתה ב"אמלי" (2001) ורכשה ניסיון בהלבשת דמות היסטורית ב"איב סן-לורן" (2014). איך מתחילים את משימת ההלבשה בביוגרפיה קולנועית שבמרכזה עומדת הגברת הראשונה שהייתה לאייקון אופנה?
"זה היה אתגר. לפרויקט הזה יש אופי מיוחד. נכון שבעבר עבדתי בסרטים שעסקו בדמויות מוכרות המחוברות לאופנה, אבל בג'קי יש אלמנט נוסף; זהו סיפור היסטורי-אמריקאי שהפך לבינלאומי", אמרה פונטיין לוואלה! אופנה". עבודתה שהחלה כעשרה שבועות לפני תחילת הצילומים, התמקדה קודם בתחקיר תמונות על מנת ליצור באופן נאמן את האווירה של המציאות הקשה של אותם ימים, החקוקה בזיכרון הקולקטיבי של מיליוני אנשים בעולם.
למזלה, משפחת קנדי תועדה רבות. "הייתה לי גישה לכמות מרשימה של תמונות ולמידע עשיר מקדמת הבמה ומאחורי הקלעים שיכולים לסחרר, אבל תמיד היינו בשליטה. הם אף פעם לא היו מופתעים, ותמיד נראו צעירים ויפים", היא מתארת את ההשראה הוויזואלית לעבודתה. היא גם מגלה שהיא שאלה את עצמה לא פעם האם העובדה שג'קלין חיה בעבר בצרפת וטעמה התעצב על בסיס הרפרנסים התרבותיים שלה - הפכה אותה ליותר מחוברת אופנתית, אך לא ממש הצליחה לענות. אך היא כן אומרת בבטחה שמבחינתה קנדי נולדה עם טעם אלגנטי והיא הייתה אלגנטית כל חייה. את הכוכבת בתפקיד הראשי היא מעריכה לא פחות: "אני מעריצה את פרשנותה של נטלי ואני מקווה שתרמתי לאמינות שלה בגילום דמותה של ג'קי". בנקודה הזאת, יש מקום לציין, לעבודתה של פונטיין יש מקום חשוב במשחק המשכנע של פורטמן.
לאחר התחקיר הארכיוני, החלה בניית המלתחה. פריטי הביגוד האיקוניים שהצטלמו בסרט נתפרו במיוחד ובהתאמה אישית לשחקנית בסדנת צוות ההלבשה. פריטים אחרים, פחות איקוניים, עבור תפקידים של קרובי משפחה, עובדים וניצבים, נרכשו בחנויות וינטג' ונשכרו ממחסני השכרת תלבושות בצרפת ("לה-קומפני דו קוסטום", "לה וסטיאר" ו"אורוקוסטום") ובלוס-אנג'לס ("ווסטרן קוסטום" ו"דה פאלאס").
תשומת לב מיוחדת ניתנה כמובן למלתחה של פורטמן המגלמת בסרט את התפקיד הראשי, ולובשת כעשר תלבושות שונות. בעיצוב של חלקן, כמו חלוקי הסאטן, השמלה הירוקה-חיוורת שקנדי לובשת לקונצרט הפרטי בבית-הלבן, הטופ הקז'ואלי והמכנסיים שהיא לובשת בראיון למגזין לייף וסדרת השמלות שהיא לובשת - האחת אחרי השנייה בסצנה המדהימה בה היא שותה ומעשנת תוך כדי שיטוט חסר מטרה בבית הלבן, פונטיין הרשתה לעצמה דמיון חופשי.
כל השאר עוצבו על בסיס התלבושות האותנטיות שהיו לאיקוניות; חליפת דיור האדומה שהיא לבשה בעת הסיור המצולם המפורסם בבית הלבן ששודר אז בטלוויזיה, חליפת החצאית השחורה שהיא לבשה בהלוויה יחד עם הינומת טול, וחליפת החצאית הוורודה שהיא לבשה ביום הרצח.
האחרונה, הידועה בדרך-כלל כחליפת שאנל, היא האאוטפיט הבולט במלתחה. "זאת הייתה תלבושת מאוד מיוחדת. היא בזיכרון של כולם", כמו שאומרת פונטיין. חליפת הרכיסה הכפולה העשויה צמר בוקלה (אריג צמר עם לולאות בולטות) בוורוד עם שוליים בכחול נייבי, ובעלת שני כיסי צד ושלושה כפתורים מוזהבים. היא נחשבת היום לפריט הביגוד הידוע והמוכר ביותר של ג'קלין קנדי. לאחר רצח בעלה, היא התעקשה להמשיך ללבוש אותה, למרות כתמי הדם, כשעמדה לצידו של סגן הנשיא ג'ונסון כשהושבע לנשיאות במטוס שנשא את גופת הנשיא מדאלאס לוושינגטון הבירה.
הבחירה בחליפה הספציפית הזאת לא הייתה מקרית. במחצית השנייה של שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, חליפת שאנל שעשויה הייתה להתאים לכל שעה ביום, נחשבה לסמל השיק הבורגני הנשי בעולם המערבי שיצר דימוי של אישה מתוחכמת, אינטליגנטית, עצמאית ומודרנית.
ורוד נחשב לצבע אהוב ופופולרי אז, הרבה בזכות הגברת הראשונה מיימי אייזנהאואר שלבשה שמלה בוורוד פסטלי, גוון שכונה מאז "ורוד מיימי", בנשף ההשבעה של בעלה. הבחירה בחליפה הוורודה הייתה איזון בין הצהרת העצמאות של חליפת שאנל לבין הפגנת נשיות מסורתית שאולי הייתה רצויה בקרב החברה האמריקאית השמרנית. וזאת למרות שמרבית האמריקאים לא ידעו מה בדיוק צבע חליפת הגברת הראשונה כיוון ששידורי הטלוויזיה, כמו התמונות בעיתונים אז, היו בשחור-לבן. רק שבוע אחר-כך, כשמגזין לייף פרסם סיקור מיוחד של הרצח הכולל תמונות שנלקחו מצילום וידיאו בצבע - התגלה הגוון המתוק.
בביוגרפיה של קוקו שאנל Coco Chanel: The Legend" "and the Life (הארפר קולינס, 2010) מאת ג'סטין פיקרדי, סופרת ועיתונאית אופנה בריטית המשמשת כעורכת מגזין הארפר'ס בזאר הבריטי, נאמר כי לפני הביקור בטקסס, הנשיא קנדי אמר לרעייתו כי הם יפגשו הרבה נשים רפובליקניות ועשירות שילבשו מעילי פרווה ויענדו תכשיטי יהלומים - ושהיא חייבת להיראות נפלא לידן, אבל עדיין להראות להן מהו טעם טוב באמת.
הביגוד שנבחר לביקור היה ותיק במלתחה של ג'קי; הרבה שמלות בלבן ובז', חליפות בכחול וצהוב, וחליפה ורודה להגעה לדאלאס, חליפה שהייתה "מועדפת במיוחד" על הנשיא. דגם דומה הוצג במסגרת קולקציית סתיו/חורף 1961 על-ידי שאנל. ישנם צילומים של קנדי לובשת את החליפה, או אחת אחרת מאוד דומה לה, במספר הזדמנויות קודם החל מנובמבר 1961.
תקופה ארוכה לא היה ברור אם החליפה אכן הייתה חליפת שאנל אותנטית או העתק תוצרת אמריקה. בספרה של פיקרדי יש הבהרה ברורה בעניין הזה; הבד והכפתורים הגיעו משאנל בפריז, אבל העיצוב והתפירה נעשו ב"שז-מינון" (Chez Ninon), חנות אופנת יוקרה ניו-יורקית שייבאה מותגים אירופאים, בשיטת "ליין פור ליין", שאושרה על-ידי שאנל, כלומר בדיוק כמו המקור, כולל החומרים (בניגוד לחיקוי). המטרה לא הייתה חיסכון בכסף - כי העלות הייתה זהה. הכוונה היתה להציג פטריוטיות בפני האמריקאים. המחיר אז, כפי שהוערך שנים אחר-כך, נע בין 800 דולרים עד 1,000 דולרים (שהם כ-6,000 דולרים עד 7,700 דולרים היום).
כשקנדי הורידה את החליפה בבוקר למחרת, העוזרת שלה קיפלה אותה ושמה אותה בתיבה. מספר ימים לאחר הרצח, התיבה נמסרה לאמה של קנדי, שכתבה עליה: "22 נובמבר 1963" ואיחסנה אותה בעליית הגג בביתה. בסופו של דבר, היא נמסרה לארכיון הלאומי במרילנד, יחד עם פתק לא חתום שעליו נכתב: "החליפה של ג'קי והתיק שלה מיום 22 בנובמבר, 1963". החליפה שמעולם לא נוקתה, מוחזקת היום בתנאי שימור מיוחדים במיקום לא ידוע ולא לעיני הציבור בארכיון הלאומי.
פונטיין שחזרה את החליפה באופן הדומה למה שנעשה עם החליפה האותנטית; בד, שרשרת תלייה, תגית וכפתורים משאנל, ותפירה בהתאם למקור בסדנה באמריקה. כנהוג בצילומי קולנוע, נתפרו מספר חליפות, וליתר דיוק חמש - שכולן שימשו את פורטמן. שאנל נתנו את אישורם לדגמים של פונטיין. מבחינתה, כמובן, "זאת הייתה הכרה נעימה בעבודה שלנו".