"אין בעיה, בואי נמדוד אותך", אמרה העורכת מוואלה! בריאות ושלפה סרט מדידה מול הקולגות באופן ספייס של המשרד. טקס ההשפלה כלל מדידה בסנטימטרים של היקפי החזה, המתניים והישבן, במטרה להשוות אחר כך את המספרים להיקפי החזה, המתניים והישבן של נשים סיניות קטנות. מסתבר שברגע האמת, סיסמאות נוסח "התחת חוזר" - כותרת שמיחזרתי שוב ושוב פה בוואלה! אופנה - פשוט שוות לתחת. "לפי המידות שלך אנחנו נזמין לך את החולצה הזאת במדיום, אבל יש מצב שתצטרכי לארג'. אין מה לעשות, ככה זה אצל ואדים".
ואדים. מושג חדש שנכנס בסערה לחיי. עבור רובכם, ואדים זה הבחור ממחלקת התמיכה הטכנית בתאגיד בו אתם עובדים, אבל זהו גם השם של אחד המוכרים הכי פופולריים בעלי אקספרס - שזכה לתהילה בגין רפליקות של להיטי העונה מבית זארה בשליש המחיר.
סצנת ה-90-60-90 היתה השלב האחרון במסכת ייסורים שנמשכה שלושה חודשים, שבסופה נאלצתי לרכוש חולצה בענקית המסחר המקוון הסינית. מעמד הרכישה לא היה מבזה כמו סדרת האירועים שקדמה לו, במרוץ אחר חולצת פסים מכופתרת מקולקציית אביב 2017 של זארה.
אז מה לעזאזל הסיפור עם החולצה הזאת, אתם שואלים? מבחינתי, מספיק להסתכל על התמונות בשביל להבין שהקראש הוא מוצדק. הצורה המרושלת-מוקפדת בה היא מונחת על הגוף, הכתפיים החשופות שיוצרות לוק סקסי, השרוולים עם הכיווצים התפוחים - חולצת "זרקתי על עצמי משהו וכעת כולכם תרימו לי באינסטה".
מרכיב עיקרי באובססיה שפיתחתי כלפי החולצה קשור כמובן לנגישות אליה הורגלנו. את רואה פריט באפליקציה של זארה, נדלקת, קופצת, רוכשת. ביקורים תכופים בסניפים הקרובים לביתי, בהם לפי הנתונים היא היתה אמורה לשבת ולחכות לי, הדליקו נורה אדומה; לא ייתכן שבשום מקום היא לא נמצאת. לא ייתכן גם שהיא נחטפת ומתחסלת תוך שעות ספורות. אם לא היה מדובר ברשת אופנה כל כך מצליחה עם מייסד שעל פי פרסומים בעיתונות הכלכלית מרוויח מעל מיליון דולר ביום (סתמו, מגיע לו כל סנט) - הייתי עוד עלולה לחשוב שמדובר בתקלה טכנית או בתעלול.
"נשארה אחת אחרונה, מישהי בדיוק הלכה למדוד אותה", צעקה לי המוכרת בסניף של קניון גינדי תל אביב, שכבר זיהתה לי מרחוק את הוודג' וקיוותה סוף סוף להיפטר מהלקוחה הניג'סית של החודש. הגעתי אל תאי המדידה, זיהיתי את האויבת והבנתי שהעניינים הולכים להסתדר לי. אישה מבוגרת, רחוקה מלהיות אופנתית בשום צורה שהיא, אחת שיש מצב שאולי אפילו נכנסה לחנות בטעות, יצאה מהתא ואחזה בחולצה. היא הולכת פשוט לזרוק אותה בערימה, זה ברור, חשבתי לעצמי, עד שראיתי את החיים עוברים לנגד עיניי. "מה? את לוקחת אותה?" לא התאפקתי, ושאלתי המומה. "כן", ענתה בביטחון. "אבל את יודעת איך לובשים אותה? היא נשמטת מהכתפיים. תראי, ככה לובשים אותה", אמרתי ושלפתי את הצילומים מהלוק-בוק במטרה להוציא לה את החשק. "יודעת איך לובשים אותה", ענתה והלכה.
הזחיחות המתנשאת שלי התפוצצה לי בבת אחת בפרצוף. הייתי צריכה לזכור שאנחנו - חיילות בצבא זארה - באות במגוון פנים וצורות. מוכרות צמאות לעניין צפו בחילופי הדברים וניסו לנחם אותי. האישה עם החולצה הלכה לשלם בקופה, והמשיכה משם לעולם שכולו טוב.
שני הביקורים הבאים הסתיימו גם הם בכישלון משימתי צורם, אך גרמו לי להבין שאני לא לבד פה בסיפור הזה. "הגיעה החולצה?" שאלה המוכרת בסניף רמת אביב את העובדת במחסן. "ה-חולצה!" היא הדגישה, שניה לפני שהחזירה לי תשובה שלילית.
בסניף של דיזנגוף סנטר כבר נחשפתי לסוד השמור של עולם האופנה המקומי - קבוצת הווטסאפ התוססת של מנהלי סניפי זארה בישראל. מה עליי לעשות כדי להתקבל לפורום החלומי הזה? ומה לובשת האדמין? תחקיר שטח מעמיק העלה כי הקבוצה כוללת תכתובות רבות בנושא החולצה. ה-חולצה. ההתקרבנות שלי כעורכת אופנה שלא מצליחה לשים ידה על הפריט, פתאום התגמדה מול ההתקרבנות של מנהלות החנות, בחגיגה של תסכול פריבילגי.
מסע החיפוש יצא מתל אביב והגיע עד אילת. עורכת בוואלה! אוכל והאישה הכי סטייליש בבניין קיבלה על עצמה את המשימה לחפש את החולצה - עם מע"מ בלי מע"מ, העיקר לא לחזור בידיים ריקות. סמכתי על מצבה ההריוני שיסייע לי בתקריות כאלו ואחרות בתאי המדידה בקניונים. בשלב הזה הכל כשר - אל תקחו לי את החולצה זה התקומו בשבילי באוטובוס החדש. מה שקורה באילת. אך גם חובבות הסטייל בעיר התענוגות הדרומית לא זכו לטעום את טעמה של החולצה המסתורית.
אחרי חודשיים של חיפושים נואשים, הבנתי שאני עדה למקרה שצריך לדווח עליו לרשויות - והרמתי טלפון למשרד של רני והילה רהב. "כל שני וחמישי / שישי (תלוי בסניף) פורקים במחסן סחורה חדשה", הפגנתי בקיאות מול היחצנית המסורה האחראית על תקציב זארה במשרד. "אז רק תעדכני אותי מתי החולצה הזו נוחתת, ואגיע לקנות, תודה". "בכיף, אין בעיה", ענתה - ולא ידעה לאן הכניסה את עצמה. מאותו הרגע זכתה אשת יחסי הציבור להתנסות בכישוריה כבלשית, פסיכותרפיסטית ויועצת אסטרטגית לענייני משברים.
כשהייתי כבר על סף ייאוש, הודעה לילית ודרמטית מאותה עורכת בריאות סוררת-מודדת טרפה את הקלפים: "מצאתי את החולצה שלך בעלי אקספרס, זה או זה או כלום". אחרי לבטים שנמשכו 20 שניות בחרתי בחיים, ורכשתי את החולצה. שבועיים וחצי לקחו לה לנחות בארץ, במשלוח שהיה מהיר במיוחד יחסית למקובל באימפריית עלי באבא. מדי יום, החברות בעבודה התעניינו בנימוס בסטטוס של החבילה. בכל זאת, הן שומעות את הקדיחות האלה מחודש אפריל, זמן שבו היה עוד לגיטימי ללבוש שרוולים ארוכים. מה שהחל כסוד קטן שלי עם כמה חברות, נהיה פתאום אישיו. כך הפכתי לזו שהזמינה בגד מעלי אקספרס וכולם מדברים רק עליה.
בזמן ההמתנה הדרוכה, רצה הגורל ושלח את שכנתי למשרד לברצלונה, ספרד, מולדתה של זארה הקדושה. עורכת וואלה! אוכל אכולת הראש מצאה לי את החולצה המדוברת במידה הנכונה ובמחיר אטרקטיבי, וכך נתקעתי עם שתי חולצות זהות.
בואו נעצור רגע כדי לדבר במספרים: מחירה של החולצה המקורית בזארה בישראל הוא 199 שקלים, מחירה בחנות בברצלונה הוא 29.95 אירו שהם 120 שקלים. מחירה בעלי אקספרס - 10.50 דולרים כלומר 36 שקלים. החשד שאולי מדובר בעצם בחולצה מקורית שהתגלגלה ממפעלי הייצור של זארה בסין הוסר מיד, מכיוון שלפי הטיקט של זארה החולצה "מייד אין מרוקו".
אחרי שנרגעתי מההלם, השתחררתי מהבושה ומיציתי את הזלזול, בחנתי כמו שצריך את הדגם מבית ואדים. נאלצתי להודות שהחיקוי הוא כמעט אחד לאחד - לפחות ברמת העיצוב (עד לפרט האחרון במפתח ובשרוולים), הגזרה והצבע. אענה פה לשאלות שרבים מחבריי שאלו, לפני שחבריי מתעשיית האופנה יספיקו לתלות אותי בכיכר המדינה: לא, אין על החולצה שאריות שיער של ילדים סינים, אין סימנים מוזרים, אין ריח משונה, רק ריח של שקית משלוח רגילה, ניחוח שלא היה מבייש שקית של אסוס, לצורך העניין.
אבל לא הכל ורוד פסטל בממלכת משלוחי הפשוטות. ההבדלים ניכרים במרקם הבד - שמרגיש איכותי יותר בזו של זארה, גם כשמנטרלים את הדעות הקדומות או מודדים מבלי לראות את שם המותג. גם באופן בו יושבת החולצה יש שינויים. מידת M של זארה דומה למידת M של עלי אקספרס אך הגרסה הסינית קטנה יותר - בהיקף, במפתח, באורך החולצה ובאורך השרוולים. אמנם לא מדובר בהבדלים דרמטיים, אבל כן מדובר בהבדלים שהלובשת תבחין בהם. שווה בדיקה, במקרי חירום.