בתחילת שנות ה-50 של המאה העשרים, תור הזהב של הוליווד הגיע לקצו. חוקים אנטי מונופוליסטיים שהפרידו בין הפקת סרטים לעסקי הקרנות הסרטים, והפופולריות הגואה של הטלוויזיה, הובילו לירידה במספר הסרטים שהופקו. הפקות קולנועיות שנעשו במהירות ובתקציבים נמוכים פינו את מקומן לטובת תכני בידור שאותם לא יכול היה המדיום הטלוויזיוני לספק לצופים - הפקות גדולות ומרהיבות. הוליווד השקיעה בסרטי צבע בפורמט רחב, סאונד סטריאופוני ותלת-ממד. כלומר הרבה סרטים מוזיקליים ואפוסים תנ"כיים. אך לרוב כל אלו לא הצליחו להעלות את הרווחים. דור הבייבי-בום התבגר, קהל הקולנוע נעשה משכיל ומתוחכם יותר. סרטים אירופאיים, אמנותיים ומסחריים סחפו את הקהל האמריקאי.
הוליווד הישנה הפסידה כסף, אז הוחלט על שינוי אסטרטגיה; יותר הזדמנויות ליוצרים צעירים, רבים מהם בוגרי בתי-ספר לקולנוע, ופחות התערבות. נעשתה חלוקה ברורה יותר של ההפקות; לצד קומץ הפקות יקרות מאוד, האולפנים תמכו גם בהפקות עצמאיות איכותיות וחדשניות. "הוליווד החדשה" (או "הגל החדש האמריקאי") נולדה. הבמאי היה האוטוריטה, המבנה והנרטיב היו שונים מאלו הקלאסיים המוכרים. "בוני וקלייד" (1967) היה סרט מפתח ב"הוליווד החדשה". וזה כולל את האופנה שבו.
סרט הפשע זוכה שני פרסי האוסקר (שחקנית המשנה והצילום) עסק בבוני פרקר וקלייד בארו, זוג שודדי בנקים שפעלו במרכז ארה"ב בימי השפל הגדול. וורן בייטי ופיי דאנאוויי היפים והצעירים כיכבו בתפקידים הראשיים. בייטי גם הפיק ותרם לתסריט. ארתור פן ביים בהשפעת הגל החדש הצרפתי (מה שניכר בשינויים המהירים בטון ובעריכה ההפכפכה).
הסרט זכה לפופולריות בקרב הדור הצעיר, ושבר טאבואים רבים; אמביוולנטיות בנוגע לערכי מוסר, גילוי לב בהתייחסות למין, סצנות אלימות בגוון קומי וז'אנר מעורפל באופן כללי. הפשע הוצג כמקסים ושזור לא רק במין, אלא גם בהרבה סטייל. כידוע, בוני וקלייד המקוריים היו הרבה פחות זוהרים, אך הסרט בנה את הסיפור כמיתוס יותר מהסיפור ההיסטורי עצמו, ולאופנה היתה חלק מרכזי בהוצאה לפועל של הקונספט הזה.
התלבושות ב"בוני וקלייד" עוצבו על-ידי תיאודורה ואן-רנקלה, מלבישה קולנועית שברזומה שלה בולטים גם "הסנדק 2", "ניו-יורק, ניו יורק" ו"השמיים יכולים לחכות". מי שנולדה בשם דורותי שוופה לקורטני שוופה, יורש בשושלת המשקאות הקלים שוופס, וגדלה עם אמה בלוס-אנג'לס, החלה את דרכה המקצועית כמאיירת מסחרית בחנות כלבו, ובהמשך עשתה הסבה לאיור תלבושות קולנוע במסגרת עבודה אצל המלבישה הקולנועית זוכת האוסקר דורותי ג'נקינס ("צלילי המוזיקה", "כך היינו"). היא אמנם פוטרה לאחר חודש (מה שהוסבר על-ידה שנים מאוחר יותר כ"קנאה מקצועית" מצדה של ג'נקינס), אך זכתה לקבל ממעסיקתה לשעבר הזדמנות: "התבקשתי לעבוד על מערבון קטן באולפני וורנר והמלצתי עלייך", היא אמרה לה בשיחת טלפון. ה"מערבון הקטן" היה "בוני וקלייד".
דורותי, שקראה לעצמה מאז שנות העשרים שלה תיאודורה רנקלה (השם הפרטי על-פי העדפתה ושם המשפחה בעקבות נישואים בגיל 16 שהסתיימו בגירושים ושני ילדים), חששה מאוד כי פשוט לא היה לה כל ניסיון. אבל היא אהבה לאייר ולתפור, אז היא לקחה את הג'וב.
לביגוד של קלייד שימשו אותה תמונות ארכיון משנות ה-30 של פריטי בוי פלויד. שודד הבנקים שנודע בביגוד המוקפד שלו ונורה למוות על-ידי סוכני FBI ב-1934, נראה בתמונות בחליפות רכיסה כפולה מפוספסות. את הביגוד של בוני היא עיצבה על בסיס אופנת הנשים אז, תוך לקיחה בחשבון את הצורך של הדמות בהימלטות מהירה ותנועה חופשית. סקס-אפיל בהלבשת שתי הדמויות היה רכיב מרכזי. המלבישה הבינה מיידית שלא מדובר במערבון ולא בהצגת האמת ההיסטורית, אלא במיתוס. אז לטובת האדרתו, היא יצרה ביגוד שאולי היו בו אלמנטים מתקופת ההתרחשות, אבל הוא נשאר רלוונטי בכל תקופה. הסרט עצמו יצר טרנד אופנתי מיד עם יציאתו והשפיע על מסלולי התצוגות מאז ועד היום.
המלתחה של פיי דאנוואי נשענה כמובן על אופנת שנות ה-30, וליתר דיוק על הצד הזוהר והעל-זמני, ואף הצליחה להותיר את חצאית המיני של שנות ה-60 בצל. סילואטות בגזרה פשוטה, חצאיות A באורך מידי, סריגים צמודים שנלבשו עם צעיפי סאטן מודפסים, קרדיגנים, חליפות משובצות, בארטים קלילים והבלונד הזוהר - כולם היו ללהיטים בשלהי שנות ה-60 והוצעו בחנויות כלבו רבות. פניה של בוני פרקר בגילומה של פיי דאנוואי היו הפנים הרעננות והבלתי נשכחות של הוליווד החדשה בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. לא פלא שנשים צעירות באותו זמן רצו לקנות לעצמן בארטים. כולן רצו את הבארט שנתן לבוני זהות, סקס-אפיל ובטחון והפך את פיי דאנוואיי לכוכבת. וגם את הצעיף, חצאית העיפרון, חולצת הסריג עם שרוולי הטי וקארה הבלונד.
כובע בארט, פריט שמבחינת מעצבת התלבושות השלים מראה שיקי ואלגנטי, עשה קאמבק והיה ללהיט היסטרי. לבכורת הסרט בסינמטק בפריז, הופיעו מאות מעריצים חבושים בבארטים. הכוכבת עצמה חבשה גם היא בארט לבן שהותאם למעיל צמר וחצאית מיני - בוני פרקר עדכנית, נכון לשנת 1967. כשבוני פרקר חבשה בארט ב-1933 או 1933 המשוחזרת, היא לא ידעה כמה השפעה תהיה לבחירתן האופנתית של נשים עשרות שנים אחר-כך, 83 שנים לאחר מותה של בוני המקורית ו-50 שנה לאחר בוני הקולנועית.
כובע הבארט, חצאית עיפרון, חולצות סריג, נעלי מרי-ג'יין, כתונת סאטן, גופיית סבא לבנה, חליפת שלושה חלקים ונעלי אוקספורד מצויים היום בזכרונם הקולקטיבי של מעצבים, עורכי מגזינים וצוותי הפקות אופנה. וורן בייטי ופיי דאנוואיי הם אולי כוכבי סרט שנחשב לסרט פרשת דרכים בתולדות הוליווד, אך שני הכוכבים נראים בו בדיוק כמו שנראו כוכבי קולנוע בהוליווד של פעם; יפי תואר באופן מהפנט וזוהרים בביגוד חד ומתוחכם. הוא הקסים בחיוך מלא שיניים צחורות ועור שזוף והיא בבלונד זוהר ולחיי אפרסק. לשניהם הייתה מלתחה למות. תרתי משמע. הם היו יותר כמו צמד דוגמנים בהפקת ווג איטליה שצילם מריו טסטינו.
ואכן, מחוות לסטייל האלמותי של בוני וקלייד הופיעו לאורך השנים. כבר ב-1968, דוגמנית-העל הבריטית טוויגי הציגה בלונדון אופנה בהשראת הסרט. מהשנים האחרונות, זכורה במיוחד הפקה נוצצת עם היידי קלום ברוח הסרט במגזין Hunter והפקה של הארפר'ס בזאר עם אנה סלז'נבה. בשבוע האופנה לסתיו הקרוב נראו דוגמניות בבארטים נוסח בוני בתצוגות של מיו מיו ודיור, ובחולצות סריג אצל גוצ'י. המראה הזה לא הולך לצאת מהאופנה.
