בווידיאו: הפרומו ל"סיפורה של שפחה". צפיית חובה למי שעדיין לא הספיק/ה.
תצוגות אביב-קיץ 2018 הציגו מצב רוח שמרני מפתיע. היו שם צווארוני צליינים לבנים מעומלנים של המותג הצרפתי פול אנד ג'ו, חלוקים אדומים מתנפחים של המותג A.W.A.K.E, שמלות עם צווארון גבוה ושרוולים גדולים של אמיליה וויקסטד, ושמלות משי לבן טהור וגאזה אדומה שאותן הצעידו התאומות אולסן השיקיות על המסלול בתצוגת המותג שלהן דה רואו. ניתוח של שבועות האופנה האחרונים, ובפרט של המעצבים האמריקאיים, לא משאיר מקום לספק - זוהי שנת השפחה, לפחות על המסלול.
קל להבין איך ומדוע נפלו המעצבים הגדולים ברשתה של השפחה הכי מבריקה שנכתבה במאה האחרונה. "סיפורה של שפחה", דרמת המופת הטלוויזיונית, השאירה חותמה על לא מעט יוצרים ואנשי רוח מכל גווני העשייה, ובהיותה מרהיבה ואסתטית כל כך ניתן היה לצפות שתעניק השראה ליותר ממעצב אחד.
חלק גדול מהעוצמה של הסיפור הדיסטופי המובא, ניתן לזקוף למאפיינים הויזואליים שלו - בניגוד ללא מעט יצירות מוסרטות המנבאות עתיד קודר ונעזרות בתאורה אפלה וטכניקות מבע קולנועי שיחזקו את תחושת המחנק וחוסר האונים. ב"סיפורה של שפחה" הפריימים עצמם משדרים דווקא מעין אוטופיה, כשהתאורה בהירה, הפריימים יפהפיים והסימטריה מייצרת תחושה הרמונית. כל אלו עומדים כמובן בסתירה למציאות המובאת לפתחו של הצופה, ואף עוזרת לו אולי לדמיין כיצד השתלשלות עניינים שכזו אולי איננה בדיונית והיסטרית.
אבל לא כל סדרה אסתטית הופכת לקולקציה, ולא כל רעיון פילוסופי שתורגם ליצירה מרהיבה הופך להשראה אופנתית. כבר כתבנו בעבר על ההקשר הפוליטי-תרבותי-אופנתי, ועונת קיץ 2018 מסתמנת כאחת העונות היותר פוליטיות שנראו על המסלול. "אובדן החירות האישית, הפחד מפני תגמול, האכזריות שבלהכריח נשים להיות כל כך מרובדות ומסווגות, שנאלצות למחוק את עברן ואת זהויותיהן, הם דברים מטרידים ביותר", כתבה המעצבת ורה וונג בהצהרה לקראת פרזנטציית האביב-קיץ שלה. היא קראה את סיפורה של המשרתת, צפתה בסדרה, ובעיקר, היא אומרת, צפתה בסיקור החדשות במהלך הקיץ.
מעטים יכלו לנבא ב-1985, שנת הוצאתו לאור, עד כמה ירגיש הרומן מציאותי בעוד שלושים שנה. אז שלט בארה"ב הסגנון הפוריטני של רייגן, היום נבחר לנשיאות האיש שהציע לתפוס אתכן מהפות. גם אז וגם היום, בשתי הקצוות הנוראיות של הקשת, אפשר לדמיין מציאות שבה נשים משועבדות לחלוטין ונתונות למרות מוחלטת של מפקדה גברית שלטת.
אבל זה לא רק האקלים הפוליטי הלא ברור עם דונלד טראמפ בבית הלבן. זה גם שערוריית הארווי ויינשטיין בהוליווד וקמפיין metoo# שהעלה באוב באופן ספונטני כמות בלתי נסבלת של סיפורי תקיפה מינית, לא רק של נשים אגב. הסיפורים שונים, הסביבה שונה, ומושאי הסיפור שונים בתכלית - הדמיון העיקרי שעובר כחוט השני בגלימת המשי של "דה רואו" הוא ניצול הכוח. פה דוגמנית שנפלה קורבן לצלם או לסוכן, שם שחקן צעיר שמנוצל על ידי שחקן כוכב, ואפילו סוכנת בית אחת שלכאורה נאלצה לרכון על ארבע ולשפשף את רצפת מעון ראש הממשלה כשארבע שקיות סטריליות של בגדים באמתחתה כדי שחלילה לא תזהם את המעון. לכאורה. זו לא הטרדה מינית אבל זו בהחלט השפלה או שעבוד על רקע שכרון כוח. #hertoo.
תגובתה של ורה וונג היתה אוסף של חליפות חצאית מלוטשות ושמלות בגובה הרצפה, שלא ייראו במקום בגלעד הבדיוני של מרגרט אטווד. במקום לוח צבעים אדום-לבן, בחרה וונג משי בצבע שחור בשילוב גווני אפור מאופקים, אבל הכובעים היו התייחסות ישירה למקור ההשראה שלה - כשהסטיילינג של התצוגה וצילומי הקמפיין הציגו כובעים גדולים שהסתירו את פני הדוגמניות לגמרי.
התוצאה צנועה וגם מבשרת רעות; איום שקט על הסדר העולמי הפטריארכלי. על אף השרוולים הסוררים והצוואר השמרני, הפרטים היו מפתים להפליא: מעילים החליקו מהכתפיים, מחוכים נחשפו מתחת לשכבות דקות של טול, וצלליות נשיות בקעו מבעד לנוקשות חמורת הסבר.
בית אופנה נוסף שהציג פרשנות ישירה לסדרה הוא המותג הבריטי פרין של זוג המעצבים בריגזי ותורנטון. האוסף שלהם היה אישי ופוליטי כאחד - פרשנות לסוג העתיד שהם רצו עבור שתי בנותיהם הצעירות. "אנחנו חיים בתקופה אנרכית כשאנשים איבדו אמון במנהיגים ובחברה", אמר תורנטון לתקשורת כשהציג את הקולקציה. "אנחנו רוצים שהנשים יפרקו את הנשיות שלהן וישחזרו אותה כדי שיהיו מה שהן רוצות".
אין לזלזל בכוחם של בגדים להדהד רעיונות פילוסופיים ולהוביל בסופו של דבר לשינוי. כחודש לאחר עליית הסדרה בארה"ב לבשו בטקסס את הגלימות האדומות והכפפות של המשרתות כדי למחות נגד החקיקה המתוכננת נגד הפלות - אחת מהיוזמות הראשונות של עידן טראמפ. במקביל פעילי "הורות מתוכננת" בוושינגטון לבשו כיסויי ראש לבנים ועמדו כפופי ראש מחוץ לקפיטול. גם במיזורי נלבשו פריטים דומים כדי להעצים את הדיון על הגבלת מימון בריאות הפוריות, ומפגינים בגלימות אדומות הצטופפו באוהיו כדי למחות על הצעת החוק נגד הפלות.
כל המחאות הללו היו מחאות שקטות, שדווקא בשתיקתן אפשרו לתלבושות שלהן למחות על המשך הכניעה של נשים. כל אותן הפגנות ויזואליות מהדהדות את האיום המובא ב"סיפורה של שפחה".
וכשההפגנות האלו משתקפות בשבוע האופנה, הקרקע בטוחה יותר לקמפיינים כמו metoo#. וכשסרטים הוליוודיים מוחרמים ספונטנית בגין הטרדות של המפיק או סדרה פופולרית יורדת מהמסך בגלל הטרדה של שחקן, וטרי ריצ'רדסון מודח אפילו מכס מלך האופנה, יש סיכוי טוב יותר לעתיד אופטימי יותר מזה שציירה אטווד.
בקיץ הקרוב, כשכולנו נלבש אדום ולבן, אנחנו נדע מאיפה הם הגיעו. אולי נזכור את זה, אולי זה ייתן לנו ביטחון למחות, אולי זה יזכיר לנו מי אנחנו. אחרי הכל "הם לא היו צריכים לתת לנו מדים אם הם לא רוצים שנהיה צבא".
תמונות מתוך סדרת המופת "סיפורה של שפחה"