ביקור בביתה של לוטי בובוסנו במרכז תל אביב מספק הצצה אל מאות סקיצות של פריטי לבוש צה"ליים משנות ה-70 וה-80. בין הדפים המצהיבים מסתתר פסיפס ססגוני של גזרות ודגמים שהיו יכולים בקלות להיות חלק מהגרדרובה הצבאית באותן השנים. אלא שהקשר בין הסקיצות היצירתיות ובין המדים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום, לא תמיד ברור.
גם חזותה המוקפדת של לוטי בת ה-90, לא בהכרח מתיישבת עם האבטיפוס הצבאי. עגילים גדולים, חולצה מכופתרת וסנדלים תואמים - כל אלה יוצרים אאוטפיט רחוק שנות אור מהדקרון הצבאי או נעלי גולדה המיתולוגיות. ובכל זאת, מסתבר שאת מרבית הקריירה שלה כמעצבת אופנה, עשתה לוטי באגף הטקסטיל והעור בצה"ל. בין השנים 1976 ל-1992 עברו תחת ידיה עתירות הפז"ם אינספור גלגולים ושרטוטים של המלתחה הלאומית. אלא שהרבה לפני גיוסה אל שורות צה"ל, הספיקה לוטי לצבור רזומה מקצועי מרשים בזירת האופנה האירופאית.
היא נולדה בעיר יאשי שברומניה לאב מעצב מוצר ואם חובבת אופנה, שעודדו אותה מגיל צעיר לטפח את אהבתה וכישרונה לציור. "בגיל 3 אבא נתן לי עיפרון ומאז אני מציירת", היא נזכרת בחיוך, "בבית הספר היסודי השתתפתי בתחרויות ציור ומשם הדרך ללימודי אמנות באוניברסיטה הייתה קצרה". בסיום התואר, עבדה תקופה כשרטטת קונסטרוקציות בניין, ומשם זימן לה הגורל, לשמחתה, תפקיד חד פעמי כמעצבת במפעל האופנה הגדול ביותר בבוקרשט. "בהתחלה חשבתי שזו עוד עבודה של שרטוטי בניין, אבל ברגע שהבנתי את המשמעות, זרקתי את הציוד הטכני הצידה והתחלתי לעשות מה שתמיד חלמתי: עיצוב אופנה".
עיצבה אפילו לצ'אושסקו
במהלך 15 שנות עבודתה במפעל, היא עיצבה אלפי דגמים שהוצגו בתצוגות וכנסי אופנה בכל העולם. כדור שלישי לפאשניסטות עם טעם משובח וזיקה מולדת לאופנה, היא השתלבה בקלות במגרש החדש והתקדמה לתפקיד מעצבת ראשית. כחלק מהג'וב הנחשק, לימדה עיצוב אופנה וגידלה דור של מעצבים צעירים, כמו גם לקחה חלק מרכזי בהוצאת מגזיני אופנה, שנחשבו כלא פחות מ"ווג" הרומני באותם ימים. מלבד ייעוץ לבית האופרה של בוקרשט והפקות קולנוע, בין לקוחותיו של המפעל נמנו בעיקר אנשי החברה הגבוהה. "עיצבנו עבור בכירים במפלגה הקומוניסטית ובחדרי חדרים אפילו בשביל הרודן צ'אושסקו", היא מתוודה בלחישה.
בשנת 1972, כשהיא ממוקמת בפסגת סצנת האופנה המקומית, קטעה לוטי את הקריירה לטובת עלייה ארצה. "הייתי ציונית ופעילה אקטיבית ב"שומר הצעיר" ולכן לעלות לארץ היה מבחינתי הצעד הטבעי". נחושה להמשיך בקריירת העיצוב המצליחה גם בארץ, יצרה לוטי קולקציה חדשה והתדפקה על דלתות מפעלי האופנה ברחבי העיר הלבנה. אלא שהמשימה הייתה מאתגרת והתקווה למצוא תעשיית אופנה מחבקת התנפצה לה בפנים. "הייתי מגיעה למפעלים ומשאירה את הסקיצות שלי לבקשת המנהלים. ברוב המקרים היו קונים ממני דגם או שניים ומשאר הדגמים בקולקציה פשוט גנבו רעיונות. זה היה מאוד מתסכל".
כעבור 4 שנים ועשרות עבודות פרילנס שלא הביאו לידי ביטוי את כישוריה, נמצאה המשרה הצה"לית שלימים תהפוך לחלק מרכזי בקריירת העיצוב שלה. לפי הגדרת התפקיד המבטיחה הפכה לוטי לגרפיקאית טכנית ומעצבת טקסטיל ועור, במפקדת קצין תחזוקה ראשי. במסגרת התפקיד החדש, ששילב בין אהבתה לאופנה ובין תחושת הפטריוטיות, הייתה לוטי אמונה על תכנון ועיצוב מדי צה"ל, לצד שרטוט טכני של ציוד צבאי הכולל אוהלים, אפודים, מצנחים ופריטים נוספים. "בפועל התפקיד היה רחוק מאוד ממה שהוצג לי על הנייר", היא נזכרת בשמץ של אכזבה. "שינויים ובקשות למדים חדשים הגיעו לעתים רחוקות, וגם אז הבחירות היו קשורות פחות באופנה ויותר בשיקולי תקציב או מלחמות אגו. לא היה מקום ליצירתיות או למעוף".
גם ההווי המשרדי של מחלקת עור וטקסטיל התגלה לדבריה כמאתגר במיוחד. "הייתי אישה יחידה בין 6 גברים. הם העריכו אותי אבל אופנה לא עמדה בראש סדר העדיפויות שלהם. מבחינה היררכית, אפילו שהגעתי עם יותר ידע וניסיון מכולם, הייתי בתחתית הסולם. לא אפשרו לי להשתתף בישיבות ולא הייתי חלק מתהליך קבלת ההחלטות". מעבר לקיצוץ הכנפיים המקצועי, לוטי מתארת מקרים שגבלו בהתנכלות. "הייתי יכולה להגיע למשרד בבוקר ולגלות שהזיזו לי את השולחן ממקום למקום או שאת העיפרון שלי החליפו בזריקת אטרופין. האווירה הכללית הייתה שמתקדמים על חשבון אחרים".
למרות הקשיים לא נתנה לוטי לשביזות הצה"לית להרפות את ידיה, והיא המשיכה להשתמש בהן במסירות לטובת שרטוט ותכנון. על אף שמרבית הדגמים נותרו על שולחן השרטוט ולא צלחו את שלב הביצוע, נדרש מבט חטוף כדי להבין את הזווית הייחודית והפוטנציאל הטמון בהם. ב-88' למשל, נתבקשה לתכנן מדים מיוחדים לקצינים בכירים עבור משלחות בחו"ל. "היה לי חשוב להבין מה כל קצין עושה ולעצב לו חליפה בהתאם, לא לעשות משהו כללי כלאחר יד. גם כשעיצבתי עבור חיילות הקו המנחה היה נוחות מבלי להתפשר על המראה. לא כל חיילת יכולה ללבוש אותם מדים - לאחת יש רגליים קצרות, לשנייה מותניים עבות. מבחינתי היה נכון ליצור גזרות מחמיאות ככל הניתן".
"אופנה היא לא מילה גסה, גם כשמדובר במדים"
כחלק מהאג'נדה, בעיצוביה של לוטי בולטת הירידה לפרטים. מעילי נשים עם כיווצים במותניים, תיקים נשיים, מדי גברים מעוצבים - כל אלה תוכננו מתוך מחשבה על כל פרט ופרט, שלא תמיד התיישבו עם הקו הצבאי המאופק. בחורף 78' בוטלו מדי החורף שהיו בשימוש הצבא עד אז, ואת מקומם החליפו מעיל הדובון, סוודר הטלאים ואפילו החרמונית שהפציעה בשלב מאוחר יותר. בין הסקיצות של לוטי אפשר למצוא דגמים שהיוו בסיס לפריטים החורפיים שמלווים את צה"ל עד היום. לצד אלה, בולטים עיצובים אוונגרדיים יותר כמו מכנסי עור בהשראת מכנסי רכיבה, חולצות עם רוכסנים במקום כפתורים ועוד שלל הצעות שנותרו במגירה מפאת חוסר התאמה.
"אני לא חושבת שידעו איך לאכול את הדגמים שלי", לוטי צוחקת. "ולמען האמת עד היום אני לא יודעת כמה מהם, אם בכלל, הגיעו לכדי ביצוע. הייתי קבורה במשרד ומידרו אותי בכל הקשור להתרחשויות בשטח. לצערי לא הייתי חלק ממקבלי ההחלטות".
ב-1992 סיימה לוטי את תפקידה ואחרי 15 שנות עבודה במחלקה יצאה לחפש"ש האזרחי, או בשמו האחר - פנסיה. לא מפתיע שעל הסקיצות מאותה תקופה היא שומרת בקנאות עד היום. חלקן היוו השראה למדים כפי שאנחנו מכירים אותם, והשאר מציירות תמונה של מלתחה מלאת סטייל שצה"ל יכול היה להתהדר בה בנסיבות אחרות.
על אף שלא תמיד זכתה להכרה ראויה, במבט לאחור לוטי לא מצטערת על התקופה המיליטריסטית בחייה. "עשיתי מה שעשיתי עם הרבה נשמה וסיפוק, לא הייתי מחליפה את זה". לאחר פרישתה מצה"ל המשיכה לממש את עצמה בעולם האופנה, וגם היום, בפתחו של העשור ה-10 לחייה ובמלאת 70 שנים למדינה, היא שומרת על הניצוץ המקורי ומחזיקה בזווית ייחודית בכל הנוגע לתלבושת הלאומית.
"הייתי מעצבת מדים ברוח מודרנית יותר ומוסיפה כיסים פרקטיים", שוטחת לוטי את תכניתה לריענון מדי צה"ל, "מרכיב חשוב נוסף הוא האקלים - לקיץ הישראלי הייתי מעצבת מכנסי ברמודה, חצאיות מחמיאות ודגמים של חצאיות-מכנסיים. מבחינת צבעים, הייתי משלבת בין שני גוונים בכל חליפת מדים ומוסיפה טי-שירטים עם הדפסי הסוואה. אופנה היא לא מילה גסה, גם כשמדובר במדים", מסכמת המעצבת הוותיקה, "אם חיילים ירגישו בנוח ויהיו מרוצים מהלבוש ומאיך שהם נראים, המוטיבציה לשרת תהיה בהתאם".
