מה לא אמרו על סדרת הקאלט "סקס והעיר הגדולה"? מרגיש כאילו הכל כבר נחקר ונידון בכל הנוגע לסדרה שחוגגת השבוע 20 שנים לעלייתה לאוויר. "סקס והעיר הגדולה" ירדה מהמסך רשמית לפני 14 שנה אחרי 6 עונות, אבל היא עדיין לא מתה. היא ממשיכה לשמש סוג של תנ"ך אופנתי, זוגי ונשי עבור נשים רבות ברחבי העולם, ונראה כאילו השנים לא גרמו לה להיות פחות רלוונטית. איכשהו, בתוך כל השינויים החברתיים, כלכליים, פוליטיים וטכנולוגיים - היא עדיין מצליחה לדבר לקהל שלה.
את הסדרה ראיתי כמה פעמים במרוצת השנים, ויש סצנות שלמות שאני יודעת בעל פה. ובכל זאת, החלטתי לצפות בה שוב מחדש. 94 פרקים, 25 דקות בממוצע לפרק - 40 שעות צפייה מחודשת בעלילות קארי בראדשו, סמנתה ג'ונס, מירנדה הובס ושרלוט יורק. מתברר כי למרות העל-זמניות של הסדרה, יש הרבה מאוד דברים שנראים אחרת מפרספקטיבה של 20 שנים קדימה.
הפריט הממוחזר ביותר
קארי בראדשו קונה נעליים במנולו בלאניק ב-485 דולר ולא מתביישת בזה. היא גם עושה סיבוב אצל אוסקר דה לה רנטה, לובשת שמלות של גוצ'י, ורסצ'ה, ובמקרי קיצון קשים היא גם מוכנה למדוד דונה קארן. היא חיה את מותגי אופנת-העל כאילו היו מציאות בשוק יד שנייה. אבל מתברר שגם מי שמחזיקה בחדר ארונות בדירת שני חדרים בניו יורק לפעמים ממחזרת.
אם הייתי שואלת את עצמי לפני הצפייה המחודשת מהו הפריט הממוחזר ביותר של קארי, סביר שהייתי עונה שמדובר בשרשרת "קארי" הבלתי נשכחת. אותה שרשרת עם שמה שעיטרה את צווארה בפרקים רבים לאורך העונות. שרשרת שהיא איבדה בפריז בפרק האחרון לסדרה, וברגע שהיא מצאה אותה היא הבינה שניו יורק זה הבית. שרשרת שהיא סמל.
אבל לא, שרשרת השם היא לא הפריט הממוחזר ביותר. מתברר שיש פריט אחר ומפתיע שמלווה את קארי מהפרק הראשון ועד הופעת אורח בסרט הראשון - מעיל הפרווה. הייתי מצפה מקארי, שקונה נעליים במנולו בלאניק ב-485 דולר, להחזיק יותר ממעיל מוצלח אחד בארון לימי השלג הקרים. אבל סוס מנצח לא מחליפים, וקארי לא נפרדת ממעיל הפרווה האייקוני.
אם מיסטר ביג היה מיסטר פרזידנט
את מיסטר ביג הכרנו בפרק הראשון של הסדרה. קארי נתקלה בו ברחוב וכמו בכל סרט קולג' רומנטי - התיק שלה נפל והוא עזר לה להרים את חפציה, שכללו גם קונדומים. הסצנה הבאה שבה פגשנו אותו הייתה במועדון ה"כאוס", לשם הגיעו הבנות. סמנתה זיהתה את ביג והציגה אותו לקארי, שכמובן זכרה אותו מהמפגש הקצר והמביך ברחוב. "את רואה אותו? זה דונלד טראמפ הבא, רק צעיר יותר ונראה טוב יותר", אמרה סמנתה לקארי. היא כמובן התכוונה לאיש עסקים עשיר, כפי שהיה טראמפ ב-1998, אבל אי אפשר שלא לתהות - מה היה קורה אילו מיסטר ביג באמת היה הופך להיות דונלד טראמפ הבא, כלומר - נשיא ארצות הברית.
כמה שנים אחרי שהסדרה ירדה מהמסך התראיינה שרה ג'סיקה פארקר וסיפרה שלו הייתה יכולה לשנות משהו, היא הייתה בוחרת לשנות את הסוף. "אנשים כמו ביג לא מתמסדים בסופו של דבר", היא אמרה באותו ריאיון והוסיפה כי עצם העובדה שלקארי וביג היה "האפי אנדינג" השלתה הרבה מאוד נשים שחשבו שהן יוכלו "לביית" גברים כמו ביג.
ביג מייצג את "שלטון הדושבאג" - כלומר אותם גברים שחצנים, יהירים ומאוהבים בעצמם. אל תתנו לסוף הסדרה, שבו הוא טס עד פריז כדי להחזיר אליו את קארי, לבלבל אתכם. הוא העביר אותה גיהינום.
לדמותו של ביג יש את כל מה שצריך כדי להפוך לטראמפ הבא - הוא שם את עצמו בראש סדר העדיפויות ("אמריקה תחילה"), הוא לא בנוי למחויבות (נוטש את הסכם הגרעין והסכם האקלים), הוא מחפיץ נשים לא מעט והוא אף פעם לא ממש סגור על מה הוא רוצה מעצמו. הוא אמנם כריזמטי וסוחף, אבל הוא הדושבאג האולטימטיבי. אפשר במידה רבה לומר שביג וטראמפ חולקים את אותם ערכים. ואם ארצות הברית בחרה את טראמפ כנשיא, גם ביג יכול היה למצוא את עצמו בבית הלבן - והנבואה של סמנתה הייתה מתגשמת.
למה לי פוליטיקה?
"סקס והעיר הגדולה" נמנעה מלעסוק בפוליטיקה. בעולם האוטופי של קארי בראדשו אין מלחמות, אין שחיתות, אין משבר כלכלי ואפילו אין בחירות לתפקיד מושל ניו יורק. מעניין מה תגיד על זה סינתיה ניקסון (שמגלמת את מירנדה) שמתמודדת בימים אלה לתפקיד. אפשר לומר שהפעם היחידה לאורך הסדרה שהמציאות הפוליטית פגשה את ניו יורק המדומיינת של הבנות ואילצה את היוצרים להתמודד איתה, הייתה אחרי אסון התאומים. שהרי סדרה שמקדשת את ניו יורק, שפריימים רבים שלה כללו את שני הבניינים, לא יכולה להתעלם ממתקפת הטרור ששינתה את ארצות הברית לנצח. אבל גם כאן, כהחלטה מושכלת, הנושא נידון במרומז מאוד.
בעונה 4, ששודרה ב-2002, הוחלט להקדיש כמה פרקים לניו יורק כמעין מחווה של סולידריות. כאמור, הייתה זו החלטה מושכלת שלא לראות את הבנות יושבות בבית קפה ודנות במצוד אחר בן לאדן. כך, פרק 14 של אותה עונה נפתח במונולוג של קארי על העיר כשברקע רואים כדור בדולח מזכוכית עם שלג שמונח על המדף שלה ובו דגם מוקטן של מגדלי התאומים. תזכורת כואבת לאובדן. אותו כדור מלווה את הפרק והוא גם השוט שסוגר אותו. פרק 18 של אותה עונה נקרא "I Heart NY", הוא עוסק בהחלטה של ביג לעזוב את העיר והוא מהווה מעין הספד.
ההתעלמות מהתרחשויות פוליטיות לאורך הסדרה היא מודעת. זו אסטרטגיה של יצירת עולם בועתי רווי קוסמופוליטן, כזה שבורחים אליו בסוף יום עבודה קשה. מנגד, לפעמים אי אפשר להתחמק מהמציאות והבחירה להתעלם ממנה קצת צורמת.
תודה לך, סטנפורד
עלינו להודות לדמות המשנה של סטנפורד בלאץ', שבעצם קיומה העניקה במה לקהילה הגאה. לא רק הנשים קיבלו קול בסדרה, אלא גם קהילה שלמה שלא זכתה למספיק נראות בנוף הטלוויזיוני. "סקס והעיר הגדולה" נתנה מקום להומואים (כמו גם דמותו של אנתוני) וללסביות (הרומן הקצר של סמנתה עם האמנית מריה בעונה 4) וסיפקה להם זמן מסך - החל ממסיבות גייז שאליהן יוצאות הבנות ועד המעורבות שלהם בתעשיית האופנה. 20 שנה אחורה, הנראות הזו על המסך לא מובנית מאליה.
ומאידך, ניכר כי הרבה מהנוכחות הלהט"בית בסדרה היא סטריאוטיפית. החל מהעיסוק, דרך הלבוש ועד צורת הדיבור. מכאן שדווקא הנוכחות הזו עושה עוול במידה מסוימת לקהילה. היא נוכחת על המסך - אבל לא בצורה שהיינו רוצים להיחשף אליה.
האשטאג סקס והעיר, האשטאג מי טו
"סקס והעיר הגדולה" נחשבת במובנים רבים פורצת דרך פמיניסטית. היא לא התביישה להציג נשים רווקות בגילאי 30-40 שנהנות מיחסי מין נטולי מחויבות, והעובדה שבמרכזה עומדות ארבע נשים חזקות ששולטות במערכות היחסים שלהן עם גברים הייתה דבר חדש על המסך הקטן. הרבה תובנות על מערכות יחסים במהלך הסדרה מרגישות רלוונטיות עד היום, כאילו דבר לא השתנה בתקשורת בין גברים לנשים.
אבל הרבה השתנה. אי אפשר להתעלם מהנוכחות של מחאת MeToo ששינתה את שנת 2017, וכנראה את החברה כולה. אם שנות ה-90 ו"סקס והעיר הגדולה" היוו מהפכה פמיניסטית, הרי שהשנים 2017 ו-2018 הן שלב מתקדם פי כמה של אותה מהפכה, כזה שאפילו גרם לכמה מומחים לתהות אם אנחנו עומדים בפתח של מלחמת מינים - נשים נגד גברים.
בעידן ה-MeToo, "סקס והעיר הגדולה" מאבדת רלוונטיות. סצנות רבות לא עוברות חלק בגרון. הן מרגישות כמו הטרדה מינית או שהן נוטפות פטריארכיה. הסדרה מציגה את העולם הישן, זה שעוד לא עבר את הטלטלות הקשות של השנתיים האחרונות שהבהירו שלנשים לא תהיה סבלנות לאי שוויון מגדרי או ליחס בלתי הולם מגברים.
"סקס והעיר הגדולה" כאמור נמנעה במכוון מלדון בסוגיות פוליטיות, וכפועל יוצא מכך היא גם התעלמה מהטרדות מיניות ואונס. ואולם, במציאות של פתיחות מינית כשהגבולות לא תמיד ברורים, ראוי שהנושא היה מקבל יותר במה. ויתרה מכך - בהזדמנויות שכן נידון הנושא בעקיפין, ראוי שהיה מקבל התייחסות אחרת וליברלית יותר.
כך למשל, בפרק 5 של העונה הראשונה סמנתה קובעת נחרצות: "גברים נותנים, נשים מקבלות" - תפיסה ישנה שאין לה לגיטימציה בשיח של היום. באותה עונה צייר מוכר שפוגש את שרלוט בגלריה שלה מבקש ממנה לצייר את איבר מינה. היא אולי מובכת, אבל כל נושא ההטרדה המינית שבהצעה לא עולה לדיון כלל.
באותה נשימה ראוי להזכיר את דמותה של סמנתה. מחד היא משדרת שחרור מיני ומאידך היא לא אחת מטרידה גברים. דמותה של סמנתה לא הייתה עוברת היום ללא צנזורה. היא מטרידה את השליח, את השומר בבניין, את פועל הבניין, את הכומר, את הקולגה, את הגבר שחצה את הכביש. השיא הוא בסצנת ההיכרות שלה עם סמית' ג'ארד. סמית' הוא מלצר חתיך שעשרות נשים מוכנות לאכול את האוכל המגעיל במסעדה שבה הוא עובד רק כדי לזכות בתשומת לבו. אחת מבין הנשים שרק "מחכה לקחת אותו הביתה" היא סמנתה. נסו להפוך את הדמויות - מה היינו מרגישים אילו מלצרית יפה הייתה מוקפת גברים שמוכנים לאכול כל מה שהיא מגישה ורק מחכים לזכות באפשרות לסיים איתה את הערב? אם אנחנו דורשים שוויון מגדרי, עלינו לדרוש אותו גם כלפי נשים.
"סקס והעיר הגדולה" לא הייתה שורדת בלי צנזורה קשוחה בעידן הנוכחי. היא אולי פורצת דרך פמיניסטית, אבל הרבה חלקים ממנה דורשים עידון ועדכון לצד התייחסות והעמקה.
כשהמציאות פוגשת את הסדרה
מה שהפך את הסדרה לאיקונית הוא לא רק היותה פורצת דרך חברתית בכל הנוגע לזוגיות, אלא זה שהיא לא התביישה לשים את החברות הנשית בקדמת הבמה. "סקס והעיר הגדולה" אולי עוסקת במערכות יחסים בין נשים לגברים, אבל יותר מפעם אחת הבהירה - החברות הנשית קודמת להן. אחת הדוגמאות לכך היא הפרק הראשון בעונה 4 שבו קארי חוגגת יום הולדת 35 ומתלבטת בשאלה - האם יש דבר כזה נשמות תאומות? "אל תצחקו עליי, אבל אולי אנחנו אחת הנשמות התאומות אחת של השנייה?", מציעה שרלוט לחבורה במשפט שהופך בלתי נשכח.
אלא שאז מגיעה המציאות. אחרי שחלמנו להיות חלק מאותה רביעייה ולזכות בנשמות תאומות כמו שהן אחת עבור השנייה, מתברר כי מחוץ לסט מדובר בארבע נשים שלא ממש הסתדרו זו עם זו. חברות? הצחקתם אותנו.
בשנה האחרונה, על רקע ההצעה לצלם סרט שלישי, נחשף כי שרה ג'סיקה פארקר (המגלמת את קארי בראדשו) וקים קטרל (המגלמת את סמנתה ג'ונס) לא ממש חברות ויתרה מכך - אויבות. זה התחיל בסירובה של האחרונה להשתתף בסרט, המשיך במלחמת ציוצים תוקפניים ופוגעניים זו כלפי זו והסתיים בדרישה מחברי הסדרה לשעבר לבחור צד - טים שרה ג'סיקה או טים קים. והם בחרו. האמת המרה על היריבות בין שתיהן, שחינכו אותנו להאמין בכוחה של חברות, הכתים את כל מה שבנתה הסדרה בשש העונות. לפעמים עדיף לא לדעת מה קורה מאחורי הקלעים.
בשורה התחתונה, "סקס והעיר הגדולה" היא סדרה מהפכנית. היא השפיעה על התפיסה של נשים בחברה בכך שהוציאה לאור נושאים רבים שלא היו מספיק מדוברים. נראה כי גם שנים קדימה תמשיך הסדרה להשפיע ולהבנות תפיסות מסוימות לגבי נשים, מערכות יחסים ואופנה. לצד זאת, ניכר כי הזמן כן עושה את שלו, ולאט לאט צצות עוד ועוד ביקורות על הסדרה. החל מחוסר ייצוג פוליטי, דרך סטריאוטיפיזציה ושטחיות של הדמויות ועוד ועוד. ניתן רק לקוות שיוצרים של סדרות בישראל ומעבר לים ישאבו ממנה השראה כדי לנסות ולהביא למסך עוד סדרת מופת בסדר גודל דומה. אנחנו בספק אם זה אפשרי, אבל לקוות תמיד מותר. ובינתיים, "סקס והעיר הגדולה" תישאר קלאסיקה.
