לפעמים מרגיש לנו כאילו ניו יורק מאז ומתמיד הייתה בירת אופנה, כזו שאליה מגיעים במיוחד כדי לשאוב השראות סטייל, כזו שמאכלסת את כל הכוכבים שמסתובבים ברחובותיה באאוטפיטים מוגזמים, כזו שהמילה "שיק" היא שם נרדף שלה - אבל זה ממש לא תמיד היה ככה. לפני עידן קארי בראדשו ו"סקס והעיר הגדולה", ארצות הברית הייתה נו-ניים בכל מה שקשור באופנה ולא היה לה אף מעצב נחשב להתגאות בו.
הסיפור הזה, שקרה ב-28 בנובמבר 1973, שינה את ההיסטוריה. בבוקר שלו אף אחד עוד לא ידע שהמציאות כמו שאנחנו מכירים אותה הולכת להשתנות. זה סיפור על שאננות פריזאית ואמביציה אמריקאית, סיפור על התנשאות של הקוטור שעלתה ביוקר, סיפור על הפסד צרפתי כואב - ולידתה של בירת אופנה חדשה בעולם. בארצות הברית כבר יש מי שמכנים את הסיפור הזה - "דוד וגוליית של עולם האופנה".
תחילתו של הסיפור הוא רצונה של צרפת לשפץ את ארמון וורסאי, ששימש משכנם של המלך לואי ה-14 במאות ה-17 וה-18. העיתונאית האמריקאית אלינור למברט, שנראה שרק חלמה על ההזדמנות הזו, שמעה על הרצון הצרפתי והציעה לערוך תצוגת אופנה בתוך הארמון, שמטרתה גיוס כספים לטובת השיפוץ.
ההצעה של למברט: חמישה מעצבי אופנה צרפתים וחמישה מעצבי אופנה אמריקאים יפגשו יחד על המסלול ויציגו קולקציות ייעודיות לאירוע. צרפת, שעד אותה עת הייתה בירת האופנה היחידה בעולם, קפצה על ההצעה מבלי לחשוב פעמיים. זה היה אתגר קל מדי עבור המדינה שנחשבה מעוז הקוטור, והיא התייחסה בבוז למעצבי האופנה האמריקאים.
כאמור, באותן שנים הקשר בין ארצות הברית וסטייל היה מקרי בהחלט. היא לא החזיקה בשמות מוכרים של מעצבי אופנה ומעולם לא הצליחה לייצר טרנדים, להביא בשורות לעולם האופנה או לייצר השפעה כלשהי. צרפת, מאידך, ייצרה אופנה בעיניים עצומות. העולם כולו שאב השראות סטייל מפריז וממעצביה, שנחשבו למובילים בתחום.
צרפת גייסה לתצוגה את השמות הגדולים שלה - איב סן לורן, כריסטיאן דיור, אובר דה ז'יבנשי, פייר קארדן ועמנואל אונגרו. בצד האמריקאי נרתמו למשימה מעצבים מאוד לא מוכרים באותה עת - אוסקר דה לה רנטה, סטפן בארוס, ביל בלאס, הלסטון ואן קליין - שהביאה איתה את העוזרת שלה, דונה קארן.
מה שאמור היה להיות תצוגת אופנה מקרבת ללבות ותרבויות, שבה ידה של צרפת לבטח על העליונה נוכח הניסיון הרב בתחום, הפך עד מהרה לתחרות בין שני המחנות. בעוד שצרפת התייחסה לתצוגה בשאננות רבה, ארצות הברית התרגשה מאוד מהנסיעה לפריז ומההזדמנות להציג אופנה מקומית.
אז, אף אחד עוד לא ידע שמדובר בתצוגה שתשנה את המציאות. למעצבי האופנה האנונימיים בארצות הברית לא היה כסף רב לשלם לדוגמניות שיסכימו לנסוע איתן לפריז, ורבות סירבו. מי שבכל זאת החליטה להצטרף לנסיעה, בעיקר "כדי לראות את פריז בפעם הראשונה", כך לדברי חלק מהן - לא הצטערה.
36 דוגמניות, כשעשר מתוכן שחורות, לקחו חלק בתצוגה האמריקאית. מדובר היה בבשורה חדשנית. המשלחת האמריקאית אף גייסה את לייזה מינלי, שתופיע על המסלול ותפלפל את האווירה. כך, במקום תצוגה סטנדרטית - האמריקאים בישלו הופעה של ממש.
יום התצוגה הגיע. האולם בארמון התמלא ב-700 אורחים מכובדים, בהם גם נסיכת מונקו גרייס קלי, שגרמה לכולם לעצור את הנשימה מהתרגשות, והייתה בין הפטיש לסדן - בין צרפת לארצות הברית. הראשונים לצאת למסלול היו מעצבי האופנה הצרפתיים. הם הביאו איתם את מה שהם יודעים לעשות היטב - קוטור. התצוגה שלהם הייתה כבדה, מעייפת, מייגעת ומיושנת. כל המוטיבים וההשראות היו לקוחים מתחילת המאה. אבל עד שהמשלחת האמריקאית לא יצאה למסלול, אף אחד לא ידע שיש גם דרך אחרת.
אחרי תצוגת הצרפתים, יצאו הדוגמניות האמריקאיות שהביאו איתן חדשנות שלא נראתה כמותה. מעצבי האופנה מארצות הברית עיצבו קולקציה שמכונה בימים אלו "רדי טו וור" (ready to wear) - משמע בגדים ראויים ללבישה מיד לאחר ירידתם מהמסלול. לא מדובר עוד בבגדים כבדים ומפוארים כמו של הקוטור הצרפתי. אבל לא רק העיצוב הקליל עשה את העבודה, התצוגה האמריקאית הייתה הדבר הכי שמח שנראה על המסלולים בצרפת מאז ומעולם. המוזיקה, התנועה, הדגמים, האווירה. כולם יחד יצרו מופע של ממש באווירת ברודווי.
לא היה בכלל ספק שאם יש פה קרב - ארצות הברית היא המנצחת. תחושת אופוריה אפפה את המשלחת האמריקאית, ואת ארצות הברית כולה. מי שהיה נוכח באולם מתאר את הרגעים האלה כ"קסם", "אגדה" ו"שניות קצרות שבהן השתנתה ההיסטוריה". לדבריהם, כל היושבים באולם קמו ומחאו כפיים בהתלהבות.
התצוגה כמובן עשתה את שלה וכך גדל משמעותית העניין באופנה אמריקאית. עשור קודם לכן, בריטניה עשתה צעדים ראשונים בבנייתה כמרכז אופנתי משפיע וכל עיר אחרת מחוץ לאירופה הייתה מנותקת לחלוטין מההוויה האופנתית חוץ מפריז. אבל התצוגה הזו שינתה את המציאות, היא שמה את ארצות הברית על המפה והולידה בירת אופנה חדשה.
פריז רוצה שתשכחו את הסיפור הזה שהביך אותה, ואיך הניסיון להרים לה בגדול מול "חסרי הידע האמריקאים" - כשל. ארצות הברית מסתובבת כמו טווס מלא גאווה בכל פעם שמזכירים את "הקרב בוורסאי" - ובצדק.
