אין אדם שלא מכיר את התמונה המפורסמת הזו - אישה לבושה בחולצת ג'ינס, לראשה מטפחת אדומה והיא מציגה לראווה את שרירי הידיים שלה. מעליה מופיע הכיתוב: "We Can Do It". לימים הפכה התמונה לסמל הפמיניזם והמאבק למען שוויון עבור נשים, וקיבלה שלל הומאז'ים מכוכבות בנות ימינו - החל מביונסה, דרך פינק ועד קנדל ג'נר. אבל מה אתן באמת יודעות על הדמות שבתמונה, ששמה הוא "רוזי המסמררת"?
הצילום המפורסם הוא למעשה כרזה שראתה אור בשנות ה-40. באותה תקופה, שיאה של מלחמת העולם השנייה, גברים בארצות הברית גויסו לקרב ונשים נאלצו לצאת לשוק העבודה. בהיעדר גברים, הנשים לקחו פיקוד על תפקוד המדינה ומילאו את כל התפקידים הגבריים שנותרו לא מאויישים. עד אותה עת נשים היו עקרות בית בלבד, ופתאום נשלחו לעבוד במפעלים ובחקלאות והפכו לחלק מרכזי בשוק העבודה.
כחלק מהניסיון לעודד נשים לצאת לעבודה, נוצרו אותן כרזות, כשאחת מהן היא זו שזכורה לנו היום בתור הפנים של "רוזי המסמררת". אבל לכרזה הזו יש היסטוריה משלה. סביר להניח כי הקונוטציה הראשונה מהשם "רוזי המסמררת", היא שהמילה מסמררת היא מלשון חוויה מסמרת שיער, משמע משהו מאיים. ואולם, השם של רוזי המסמררת באנגלית הוא - Rosie the Riveter, וכך כבר אפשר להבין את המשמעות - רוזי היא אישה שעבדה עם מסמרות וחיברה חלקי מתכת במפעל.
הפעם הראשונה שמוזכר שמה של רוזי המסמררת הוא בשיר שכתבו ג'ון ג'ייקוב לואב ורד אוונס ב-1942. השיר דיבר על אישה שעובדת לילות כימים במפעל לייצור מטוסים ותפקידה להוסיף מסמרים לשלדות. מטרת השיר הייתה לעודד נשים לצאת לשוק העבודה על ידי יצירת מודל לחיקוי של אישה שעובדת ומסייעת למדינה לנצח את הקרב. השיר הפך פופולרי במיוחד והביא את הצייר האמריקאי נורמן רוקוול להפוך את כוכבת השיר לדמות מאוירת ובכך לספק לה פנים. האיור של רוקוול נוצר עבור המגזין "סאטרדיי איבינג פוסט" ב-1943, בתפוצה של 3 מיליון עותקים, ובו נראית רוזי המסמררת, כשהיא שונה מאוד מהכרזה שאנחנו מכירים וזוכרים היום.
אחרי שפורסם האיור של רוקוול, הוא סיפר כי הוא צייר את דמותה של רוזי בהשראת דמותו של הנביא ישעיהו שצייר מיכאלאנג'לו. הנביא ישעיהו מדבר על חורבן האויבים ומנבא ניצחון - ולכן דבריו היוו השראה ליצירתה של רוזי, והפיכתה משורה בשיר לדמות של ממש עם פנים אמיתיות. רוקוול צייר את רוזי לשער המגזין כדי להמשיך את המסר של יוצריה המקוריים - לעודד נשים לצאת לשוק העבודה כדי לסייע לכוחות הלוחמים, לאפשר תפקוד תקין של מדינה ובכך לתרום לניצחון של בעלות הברית על מדינות הציר במלחמת העולם השנייה.
דמותה של רוזי על פי רוקוול כאמור לא הייתה דומה לזו שאנו מכירים היום. רוזי המסמררת המאוירת הראשונה נראתה יושבת במהלך הפסקת אוכל במפעל, אוכלת סנדוויץ', לובשת אוברול ג'ינס ומתחתיו חולצה מכופתרת כחולה, היא הייתה חסונה ואופיינה בשרירי ידיים בולטים ושיערה אסוף. השיא בתמונה: היא דורכת על הספר "מיין קאמפף" של היטלר. מאחוריה דגל ארצות הברית כחלק מהפטריוטיזם האמריקני הבולט של זמן המלחמה.
התמונה הזו לא צוירה סתם כך. זהו מודל היופי הנשי של אותה תקופה - נשים חזקות, חסונות ושריריות. הרוך של שנות ה-20 פס מן העולם. בהתאם לכך, חל שינוי משמעותי בסגנון הלבוש הפופולרי. נשים אימצו בגדים גבריים כמו חולצות צווארון, חגורות ומכנסיים, כשהמטרה היא נוחות לעבודה במפעלים. בתי האופנה הגדולים שמו את עבודתם על "הולד". זמן של מלחמה היא לא זמן לקוטור. אז נכון שכמה קולקציות כן ראו אור, אבל גם הן הושפעו מאוד מהאווירה העכורה של תקופת מלחמה.
כך למשל, כיסוי הראש הפך לפריט לבוש פופולרי בשנות ה-40. במקור, נשים נהגו לעטוף את ראשן במטפחות כדי למנוע מהשיער שלהן להיתפס במכונות המפעל. ואולם, התופעה שצברה תאוצה במפעלים קיבלה פרשנויות בקרב בתי האופנה. כך, מתוך המפעלים הגיע טרנד הטורבנים וכיסויי הראש השיקים עם הפרינטים הצבעוניים. בתוך הסטייל הגברי שתפס תאוצה, היה גם רצון לנשיות, לכן בעוד שהבגדים כמעט ככלל היו לקוחים מתוך הארון הגברי, חלה עליית מדרגה בשימוש באקססוריז.
אבל בואו נחזור לרוזי. אחרי השיר והפרשנות המאוירת הראשונה של רוקוול - הגיעה גרסת הכרזה שמוכרת כל כך היום. המאייר הווארד מילר צייר אישה שעובדת במפעל. הוא לא צייר את רוזי המסמררת בכלל. למעשה, הוא לא ראה קשר בין הדמויות. ואולם, הכרזה שלו קושרה לדמותה של רוזי בחלוף השנים, ונראה שאף אחד לא התנגד להקשר הזה. מכאן, הדרך של הכרזה של מילר להפוך לסמל של המאבק הפמיניסטי הייתה קצרה.
חשוב להבין, אף אחד מהיוצרים לא חלם להוות מסר פמיניסטי. היצירה הייתה צורך נקודתי, היה הכרח בהעצמת הקולקטיב הנשי כדי לגייס אותן לטובת המדינה בשל היעדר כוח אדם גברי. אחרי שמלחמת העולם השנייה הגיעה לסיומה, כמעט כל הנשים פוטרו מעבודותיהן וחזרו לספרה הביתית, שאליה היו שייכות לפני המלחמה.
הנשים, שהתקדמו כל כך בשנות המלחמה, נכנסו למשבר. הן הרי כבר טעמו ונהנו מהחיים של שוק העבודה - ועתה הן נאלצו לחזור אחורה לימיהן כעקרות בית. ההליכה אחורה בשנות ה-50 תרמה במידה רבה להאצת המאבק הפמיניסטי. ואם נשים כל כך השתוקקו לחזור לשוק העבודה, האם זה לא מתבקש שהן ישתמשו בדמות שסימלה יותר מכל את ההשתלבות במפעלים - רוזי המסמררת, כסמל מאבקן?
