ללבוש שמלה ולשבת בנוחות נראה לנו היום דבר מובן מאליו. אז נכון שלפעמים השמלות קצרות מדי ואנחנו צריכות לוודא שלא רואים שום דבר שהיינו רוצות להסתיר, אבל בגדול הרעיון של לשבת כשאנחנו לובשות שמלה הוא אפשרי לחלוטין. אבל פעם זה לא היה ככה. וכשאנחנו אומרות "פעם", אנחנו מדברות על לפני 150 שנה - אז לשבת וללבוש שמלה היו שתי פעולות שלא הולכות ביחד.
בשנות ה-50 של המאה ה-19 נולד פריט הלבוש שנקרא "קרינולינה". מדובר בחצאית שנלבשת מתחת לשמלה עשויה עצמות מצופות שיער סוס או פלדה, מה שמקנה לה מבנה קשיח. הקרינולינה נחשבה פריט הלבשה תחתונה והיא בנויה בצורת חישוקים הולכים ומתרחבים, כמו גזרת פעמון, וכשנלבשה תחת השמלה היא יצרה את הנפח הלא הגיוני שמזוהה לנו עם התקופה. משמעות השם קרינולינה: שילוב המילים "שיער סוס" ו"פשתן" בצרפתית, מה שמתאר את החומרים ממנו עשויה הקרינולינה.
באותה תקופה בנות האצולה האמינו שככל שהחצאית שלהן נפוחה יותר - כך מעמדן יותר גבוה. את הנפח העצום יצרו בעזרת המון בד, וכדי להקל על נשים לסחוב את השמלות רוויות השכבות, יצרו את הקרינולינה, שנועדה "להציל" את הנשים מהכובד.
היום מתחת לבגדים אנחנו מסתפקות בתחתונים וחזייה, אך במאה ה-19 נוסף לקרינולינה היו עוד לא מעט פריטי הלבשה תחתונה שהעמיסו על הנשים: מכנסיים קצרים, מחוך, גופיה צמודה מעליו, חצאית מעל הקרינולינה ושמלת מעטפת. מעל כל זה נלבשה השמלה, שנתפרה במיוחד למידותיה של אשת האצולה של המאה ה-19. הקרינולינה אם כך אולי הקלה במעט את עומס הבד, אבל לא הצילה לחלוטין את הנשים של אותה תקופה מלבוש מעיק ומסורבל.
הקריקטורות של אותה תקופה צחקו על הנשים שהקרינולינה מרחיקה אותן מהאנשים סביבן. החצאית כל כך גדולה ונפוחה, שממש קשה לגשת, וכדי שמלצר יגיש להן מזון ומשקאות הוא צריך מגש עם ידית ארוכהבמיוחד שתגיע עד לידה של האישה. אלא שזו לא הייתה רק בדיחה, הקרינולינה באמת הרחיקה בני אדם מהנשים ויצרה סביבן מרחב אישי לא הגיוני.
היא הקשתה על נשים להתנייד ולהתנהל במרחב הציבורי כשהן לובשות אותה. הן לא הצליחו לעבור מבעד לדלתות, לא הצליחו לעלות על כרכרות, לא הצליחו לשבת, נתקלו באנשים, פסלים, מדפים, בשולחנות ואפילו בנרות - שגרמו לשמלות לעלות באש, וכתוצאה מכך נרשמו כמה מקרי מוות. אחרי כמה טרגדיות כאלה, ניסו לייצר קרינולינות ושמלות מבד בלתי דליק כדי להתמודד עם הבעיה החמורה שגבתה חיים. הפתרון המתבקש היה להפסיק ללבוש קרינולינות, אבל אז עדיין לא נפל האסימון.
באותה תקופה המשפט "בשביל להיות יפה צריך לסבול" קיבל משנה תוקף. נשים במאה ה-19 ללא ספק סבלו בשביל האופנה. הן אולי לא נעלו עקבים גבוהים ודקים שמכאיבים בכפות הרגליים ולא פקדו את מכוני היופי עבור ניתוחים פלסטיים כואבים ויקרים, אבל הן סבלו מהגבלת התנועה. לימים, הקרינולינה זכתה לכינוי "כלוב", פשוט כי נשים היו כלואות בתוך השמלה של עצמן. אחר כך, החליפו את שם התופעה ל"קרינולמאניה" - גם כיוון שזה שיגעון ללבוש את פריט הלבוש הזה וגם כי כולן לבשו אותו והיה טירוף סביבו.
במאה ה-19, ה"איט גירל" הכי בולטת היא המלכה ויקטוריה, שהייתה למכתיבת טרנדים, גם אם לא במודע. המלכה סירבה ללבוש קרינולינה, ולא רק שהיא עצמה לא לקחה חלק בטירוף, בחתונה של הבת שלה בשנת 1858, השיא של תקופת הקרינולינה, היא ביקשה מהאורחים שלא ללבוש את פריט הלבוש הזה לטקס. לדבריה, אין מקום בכנסייה לקרינולינות - ולכן יש להימנע מללבוש אותן. למרות השנאה העזה של ויקטוריה לפריט הלבוש הענקי, היא כן לבשה אותו כמה פעמים, אך תמיד התבטאה נגדו.
פריט הלבוש שסימל את היוקרה ואת מעמד האצולה, לא החזיק מעמד. בעשור אחד הוא התפשט לכל עבר והפך להיות נחלתן של נשים בכל המעמדות, אך מהר מאוד הפך למושא לביקורת וללעג, וירד מגדולתו. השיא שלו היה בשנות ה-50 של המאה ה-19, ועשור וחצי לאחר מכן הוא כבר שקע.
הקרינולינה כמעט נכחדה לחלוטין, והיום אפשר למצוא אותה רק בשמלות כלה נפוחות סטייל "קצפת", וגם הסגנון הזה כבר כמעט ולא קיים. אלא שפתאום הרגשנו ניסיון חתרני לקאמבק, כזה שנשמח לבלום בכל כוחנו. בטקס שטיח אדום בלונדון לפני כמה חודשים לבשה הזמרת דואה ליפה שמלה של ארמני עשויה בגד גוף מפוספס וחצאית שנראית כמו קרינולינה. הבגד של ארמני שלבשה דואה ליפה אמנם לא נפוח ומסורבל כמו הקרינולינה של המאה ה-19, והוא גם עומד כפריט לבוש בפני עצמו ולא כהלבשה תחתונה, אך הקריצה הזו לבגד שהיה כלא לנשים פחות לטעמנו.
ארמני כמובן לא היחידים ויותר ויותר הפקות אופנה ופריטי לבוש לגיטימיים שואבים השראה מהקרינולינה, מה שגורם לנו להרים גבה. נשמח אם הבגד האנטי פמיניסטי הזה יישאר במאה ה-19 ולא יעשה קאמבק עכשיו. יש דברים שלא ראויים לחזור לאופנה.
