תצוגות האופנה הגדולות

הרעיון שאפשר להשתמש באופנה ככלי להעברת מסרים נולד בשנות ה-60 ורק הלך ותפס תאוצה עם השנים. במקביל להבנה הזו שבגדים הם לא רק פריטי לבוש שמסתירים עירום, אלא דרך לבטא רעיונות פוליטיים ומאפייני אישיות - נולדה גם המחשבה שתצוגת אופנה צריכות להיות שואו של ממש ולא רק דרך לשווק את יצירותיהם של המעצבים.

באייטיז לראשונה אפשר היה לראות ניצנים של תצוגות שמרגישות כמו הצגה של ממש. הדבר התפוצץ על המסלולים בשנות ה-90 וה-2000 המוקדמות, וממשיך לגדול עד היום. הפלטפורמה של תצוגות האופנה, שהחלה בניסיון לשווק בגדים - כלי מכירתי גרידא, הפכה להיות דרך עוצמתית להעברת המסרים של המעצב.

המעצבים נדרשו לשלב מוזיקה מיוחדת לצד הצגת הבגדים, תפאורה תיאטרלית וגימיק מוגזם. כמו כן, היו לא מעט עיצובים על המסלולים שלא נועדו כלל למכירה או שיווק אלא שימשו אך ורק את ההופעה. גם האיפור, התסרוקות והתכשיטים התכתבו עם הנרטיב שניסה המעצב לבנות בתצוגה.

הפינאלה, החלק האחרון בתצוגת האופנה, זה שבו יוצאות כל הדוגמניות החוצה ומציגות את הקולקציה בשלמותה, הפך להיות רגע השיא שכולם ציפו לו, משום שהוא הביא איתו לא מעט הפתעות. כאמור, שנות ה-90 היוו נקודת מפנה. החל מאותו עשור המעצבים הבינו שהתצוגה שלהם היא לא רק לשם הצגת הקולקציה, אלא הרבה מעבר. החשיבות של החוויה לצופה הופכת להיות במעלה סדר העדיפויות.

אחד השמות המוכרים שהובילו את המגמה של תצוגת האופנה כאומנות, ככלי להעברת מסר וכהצגה תיאטרלית של ממש היה אלכסנדר מקווין, שכל תצוגה שלו הייתה פורצת דרך. עד כדי כך, שבשלב מסוים מבקריו טענו שלבגדים שלו אין ערך בלי התצוגות הגרנדיוזיות. לצדו אפשר לציין גם את טיירי מוגלר, ג'ון גליאנו וכמובן קרל לגרפלד שהלך לעולמו השנה והצליח למתג את תצוגות האופנה של שאנל בתור אלו בעלות התפאורות המושקעות ביותר.

המעצבים הגדולים שהניחו את אבני היסוד יצרו מציאות חדשה שבה אנו מחפשים את השואו בתצוגות ולא מסתפקים רק בבגדים על המסלול. מעיצובים יוצאי דופן שלא נועדו למכירה, שילוב תנועה או מוזיקה יוצאת דופן, וכן נוכחות של אישיות מפורסמת. יש לא מעט תצוגות איקוניות, קבלו הצצה לשבע מהתצוגות הגדולות של המאה ה-21.

תצוגת האופנה של אלכסנדר מקווין ב-2006 זכורה בעיקר בגלל הפינאלה שלה - הולגרמה של קייט מוס רוקדת בשמלה של המעצב. הסופרמודל וגם המוזה של מקווין סגרה את התצוגה בלי להיות נוכחת בה. השמלה שהוצגה ברגע הכי נחשב בתצוגה הייתה אשליה. ההולגרמה עוצבה בהשראת מריה הקדושה, אמו של ישו, והוקרנה על פירמידת זכוכית שדומה למוזיאון הלובר בצרפת. המוזיקה ברקע לקוחה מ"רשימת שינדלר" בכך העביר המעצב מסר של אלוהות, בריאה וחומר אל מול היעדר חומר.

מארק ג'ייקובס שהיה המעצב הראשי של לואי ויטון באותה שנה העמיד על המסלול של שבוע האופנה בפריז בתצוגת קולקציית קיץ 2013 ארבעה דרגנועים - שניים עולים ושניים יורדים. הרצפה נצבעה במשבצות צהוב-לבן והדוגמניות ירדו במדרגות הנעות בזוגות. כל הבגדים הותאמו לרצפה - בגדים משובצים בצבעוניות של שחור-לבן-צהוב. חוץ מההשראה הצבעונית והשמחה של הסיקסטיז, הצעידה בזוגות והירידה הדרמטית במדרגות הזכירה משמעת צבאית שהעבירה מסר קודר על עולם האופנה, הייצור התעשייתי וחוסר המקוריות.

לבית האופנה היוקרתי יש באמת לא מעט תצוגות אופנה זכורות, כשהסיבה לכך היא התפאורות והנרטיבים פרי עטו של קרל לגרפלד. הוא בנה קזינו ב-2015, יצר שדה תעופה ב-2016 ושנה לאחר מכן עיצב את המסלול כמו חללית. אצל קרל לא רק הדוגמניות נמצאות בסיפור, אלא גם הקהל. כך למשל, בתצוגת הטיסה - הקהל ישב במושבי מטוס. ואולם, התצוגה הזכורה ביותר של שאנל היא זו של סתיו-חורף 2014.

לגרפלד יצר תפאורה של סופרמרקט והדוגמניות צעדו בין המדפים מלאי מאות אלפי מוצרים ממותגים שאנל. חלק מהדוגמניות גם אחזו בסלי קניות או דחפו עגלות ובחרו מוצרים מהמבחר. המסר, אולי, הוא שאופנה היא מוצר צריכה בסיסי כמו אוכל בסופר. יש לנו מזל שחלב לא עולה כמו שמלה של שאנל.

תצוגת האופנה של גוצ'י בשבוע האופנה במילאנו ב-2018 כללה אקססוריז מאוד לא צפויים: ראשים כרותים, איגואנה בירוק זרחני, נחש מתפתל ודרקון תינוק היישר מ"משחקי הכס". הדוגמנים והדוגמניות צעדו על מסלול שעוצב כמו חדר ניתוח עם תאורת לד, וברקע נשמעה מוזיקת כנסייה של טקס אשכבה. לא נרשמה הפרדה בין הסטיילינג של הנשים לבין זה של הגברים, וזה בדיוק המסר - כל אחד יוצר לעצמו את הזהות שלו בתנאי מעבדה פנטזיונריים לחלוטין. הקונספט נוצר בהשראה של ערבוב בין פמיניזם למדע.

זו לא תצוגה, זה סרט אימה. על המסלול של המעצב האמריקאי תום בראון בשבוע האופנה בניו יורק ב-2012 הונחו ארונות קבורה והדוגמניות, לבושות בחליפות אפורות בעיצובו כמובן, שכבו בפנים ונראה היה כי הן אינן בין החיים. עם תחילת התצוגה הן קמו ויצאו החוצה, כשפניהן וידיהן מכוסות בשקיות. אחרי הפתיחה החלה התצוגה שכללה דגמים אפלים בצבעי כסף ושחור ועיצובים מוגזמים וגיאומטריים. לכל הדוגמניות היה כיסוי פנים שחשף רק את השפתיים שנצבעו נצנצים כסופים. הקונספט של התצוגה, לפי בראון: "נשים שמתו למען האופנה". לקהל נאמר: "הנשים האלה אהבו אופנה ומתו למענה. פעמיים בשנה הן זוכות לחלום על מה שהן אוהבות, על הפנטזיה שלהן. הלילה הן חולמות אז תיהנו מהפנטזיה".

המעצב הבלגי מייסון מרטין מרג'יאלה אימץ לעצמו סימן היכר בתצוגות - הפנים של הדוגמניות מכוסות. היה לו רעיון אידיאליסטי רומנטי שהוביל אותו - תתייחסו רק לבגדים ולא לדוגמניות. הוא לקח את העניין צעד אחד קדימה כשהחליט שגם הוא לא רוצה להפוך להפוך לפרסונה מפורסמת וסירב להיחשף ולהתראיין. הוא רצה שיראו את הבגדים שלו, לא אותו. הילה של מסתורין הייתה סביבו ורק הגדילה את הבאז. מרג'יאלה עצמו פרש ב-2002 אבל המותג המשיך להתקיים. אחת התצוגות הזכורות של בית האופנה שנעשתה ברוח המעצב היא זו של קולקציית סתיו-חורף 2012 בפריז בה עטו הדוגמניות מסכות משובצות אבנים שנראו כמו תכשיט מחד, אבל שכבת הגנה מהעולם מאידך.

החלטנו לסגור את הרשימה עם אלכסנדר מקווין, מלך תצוגות האופנה, ועם המסלול שחתם את המאה ה-20. בפינאלה של תצוגת קולקציית אביב 1999 יצר מקווין שמלה חדשה לעיניהם ההמומות של היושבים בקהל. שלום הארלו, הדוגמנית שנבחרה לפינאלה, עמדה על עיגול מסתובב כשהיא לובשת שמלת סטרפלס לבנה. מתחתית הבמה יצאו שתי זרועות מכאניות שריססו צבע צהוב ושחור על הארלו בעודה מסתובבת סביב עצמה. המוזיקה לקוחה מעולם הבלט וגם הארלו נראתה כמו בובה בתוך קופסת נגינה שחגה סביב עצמה.