פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הייתי בהשקה של H&M וג'יאמבטיסטה ואלי - ושרדתי כדי לספר

      קמתי בבוקר באווירת קרב והלכתי להמתין בתור הארוך בדרך לחנות H&M בקניון TLV בתל אביב - בתקווה לשים ידי על אחד מפריטי הקולקציה במהדורה מוגבלת. האם זה קרה? התשובות בפנים

      ג'יאמבטיסטה, הייץ אנד אם (יח"צ , יח"צ חו"ל)
      הקולקציה שהוציאה את הפאשניסטות מאיזון. ג'יאמבטיסטה ואלי ו-H&M (צילום: יח"צ חו"ל)

      קמתי בבוקר באווירת מלחמה. השעון צלצל בשעה 7:00 ואני קפצתי מהמיטה, לובשת את בגדי הקרב ויוצאת לזירה: קניון TLV בתל אביב, ערוכה לכל תרחיש. החנות אמנם נפתחת רק בשעה 9:30, אבל ידעתי שאני צריכה להקדים, ולא מניסיון - זו הפעם הראשונה שלי. השעה 7:00 נבחרה אחרי התלבטות ארוכה במשך יומיים של 'למתי לכוון שעון?'. בין המספרים שעברו בראש הייתה גם השעה 5:00 אבל העייפות הכריעה.

      כשהגעתי לקניון, הייתי בטוחה שאראה המוני אנשים צובאים על שתי הכניסות המוכרות למבנה, אבל זה לא היה המצב. חשש התגנב לליבי - האם הסיוט הגדול ביותר קרה ופספסתי? האם טעיתי ביום? נכנסתי פנימה אל הקניון שכל חנויותיו סגורות, התקרבתי ל-H&M והאמת נגלתה לפניי - לא טעיתי. התור שם, רק תצטרפי. היום משיקים את קולקציית שיתוף הפעולה עם גי'אמבטיסטה ואלי - ואני כאן כדי להשיג פריט, כיאה לאספנית האופנה שפתאום הפכתי להיות.

      עשרות נשים השתרכו בתור מסודר להפליא, בלי דחיפות, בלי מהומות, בלי סצנות סטייל "הישראלי המכוער". כאילו שזה לא מספיק, מלצריות מבית הקפה הסמוך הציעו קפה לכל מצטרפת חדשה לשורה. נעמדתי בתור, מנסה להעריך את המצב שלי - אני לא הראשונה, אבל גם לא אחרונה, יש לי סיכוי ממשי להשיג פריט מהקולקציה שהושקה במהדורה מוגבלת.

      "מתי קמת היום?", שאלתי את זו שעמדה לפניי, "6:00 בבוקר", היא הודתה, "אני באה מאשקלון". לשיחה שלנו הצטרפה אישה מקריית גת שבאה בתירוץ של "אני רק קונה לבת שלי" אבל בלב רצתה גם פריטים לעצמה, אישה נוספת שהודיעה על מחלה בעבודה כדי להגיע הודיעה לכולם בתור: "לא לצלם אותי!", אחת מהצפון, חיילת שביקשה כמה שעות פגרה מהמפקד ועוד צעירה תל אביבית. עם הדקות שעברו, בעודנו ממתינות לרגע המיוחל של פתיחת החנות, הפכנו לחבורה. חלק כמוני, הגיעו לראשונה להשקת קולקציית מהדורה מוגבלת משיתופי הפעולה של H&M , לחלק כבר יש רזומה - פריטים בארון מהקולקציות עם ארדם, קנזו או בלמיין.

      אחרי זמן ארוך של המתנה (חצי שעה על השעון שהרגישה כמו חמש שעות), השמועות החלו לעבור מקדמת התור: "יש רק 10 דקות בחנות לכל אחת", מישהי סיפרה, "אבל איך מודדים?" תהתה אחרת. וככה התחלנו להילחץ ממה שיעלה בגורלנו ברגע שדלת החנות תיפתח. אחרי עוד כמה דקות ארוכות של תיאוריות קונספירציה - אישה מטעם המותג הגיעה להבהיר.

      אז אלו החוקים: בתוך החנות יש מתחם סגור לקולקציה. הממתינות בתור מחולקות לקבוצות של 20 וכל אחת מקבלת צמיד בצבע אחד. לקולקציית הגברים יש מתחם אחר, ותור אחר. כל קבוצה נכנסת לעשר דקות בלבד, השמועות נכונות. מותר לקחת מידה אחת מכל פריט. בתום עשר הדקות חברות הקבוצה יוצאות לתאים, למדוד - או ישירות לקופה לשלם. מה שאוספים בזמן המוגדר במתחם זה מה שיש, כי אין חזרה אליו.

      אני הייתי קבוצה שלישית ואז הבנתי שלא קמתי מספיק מוקדם ויש חשש אמיתי שעד שיגיע תורי, לא יישאר כלום! הייתי חייבת לברר עם הראשונה בתור מתי היא קמה, אז ביקשתי מהחבורה שלי שתשמור על מקומי, אני יוצאת לעשות תחקיר קטן. "הגעתי לקניון ב-4:20", חשפה הראשונה בתור. הורדתי בפניה את הכובע הדמיוני שלי וחזרתי למקומי בתור. מה לעזאזל חשבתי לעצמי שכיוונתי שעון ל-7:00 בבוקר?

      אחרי הסבב הראשון כבר התחילו דמעות בקרב שורת הממתינות. "השמלה של קנדל נגמרה", אמרה מישהי וכולן התחילו להילחץ. "איזו? האדומה או הוורודה?", ההיסטריה נשמעה בקולן של הבנות. כולנו בתור הסתכלנו בעיניים נוצצות לבנות הקבוצה הראשונה שמעמיסות פריטים לתוך שקית הבד של H&M, רק מחכות לתור שלנו ומתפללות שהפריט המיוחד בשבילנו הגענו - יישאר במידה שלנו.

      אחרי כמעט שעה נוספת של המתנה - הגיע התור של הסבב השלישי. נכנסתי פנימה וקפאתי. חשבתי שאתנפל, ארוץ, אדחוף, אבכה. בראשי דמיינתי את סצנת מכירת הסייל מהסרט "וידויה של שופוהוליק" וכבר ידעתי שאני אריב עם מישהי על כפפות. אבל נכנסתי וקפאתי. לא הצלחתי להסתער כמו שרציתי, פשוט לא ידעתי מה לקחת.

      האחרות התנפלו. בלי בלאגן, בלי אלימות, בלי דחיפות. זה היה בסך הכל מראה די נעים ביחס לתמונות הקשות הזכורות לי מפתיחת הסניף הראשון של הרשת בעזריאלי לפני כמעט עשור. אחרי כמה דקות התעשתתי. הכרוז אמר שנשארו עוד שש דקות והחלטתי שזה המומנט שלי. הסתערתי על הקולבים.

      בתום עשר הדקות הלכתי לתאים. ההמתנה שם ארוכה ומתישה לא פחות, אז נקלעתי לסמול טוק עם צוות העובדים, ממשיכה את תחקיר השעות שלי. "מתי הגעת לפה היום?", שאלתי את האישה ששמרה בקנאות שיא על התאים והחזירה למתחם הסגור כל בגד מהקולקציה שמישהי איכשהו לא רצתה. "אני בכלל מהסניף של בת ים", היא סיפרה, "הזעיקו אותי לפה". גבר נוסף, עובד החנות, שעמד בתא, סיפר שהוא הגיע ב-7:00, וכי יש גם מי שהגיע ב-5:00, אז בסך הכל מצבו בסדר. השאלה החשובה ביותר שלי הייתה - קיבלתם קדימות לקנות מהקולקציה? "לא", הם אמרו בלי טיפת עצב. האם עובדי H&M לא מעריכים את מה שיש להם?

      בעודי מודדת, נכנסה לתא לידי הצעירה התל אביבית מהחבורה שלי שהוקמה בזמן ההמתנה בתור. אני לא יודעת איך קוראים לה אבל כבר הפכנו בסטיז. עד כדי כך, שברגע שגיליתי שיש שמלה שלקחתי ואני לא מעוניינת בה - נתתי לה למדוד אותה במקום להחזיר אותה היישר למתחם הסגור לטובתן של הקבוצות הבאות. היא משלי, ברור שאני אתן. היא לא הרגישה שהשמלה יושבת עליה בול, אבל החליטה לקחת אותה. "אעשה מה שצריך בשבילה", היא סיכמה. ואני מבינה אותה. יש בגדים שהם כל כך יפים, שעושים הכל בשבילם.

      אחרי שסיימתי למדוד - הלכתי להמתין מול הקופות. מנסה שלא לחשב כמה כסף אני הולכת להוציא. גם שם ההמתנה הייתה ארוכה למדי. עד שהגעתי לקופות, המתחם המיוחד נפתח לקהל הרחב. נשארו שני סטנדים בודדים עם פריטים שלא מצאו בעלים חדשים עד כה. בתור לקופה, רגע לפני שכרטיס האשראי נשלף, נזנחים הרבה פריטים כמו גרביים או תכשיטים. "רוצה גרביונים?", שאלה אותי מי שעמדה שני אנשים לפני בתור לשלם. כמובן שלקחתי אותם.

      "משקפי שמש! דגם אחרון!", מגיעה פתאום מוכרת לתור הארוך בקופה. מתברר שכל פריט שווה שנזנח בתאי המדידה היא באה לשווק בקרב הממתינות לתשלום. ויש מי שלוקחת, אל תטעו. בקופה פגשתי עוד מישהי מהחבורה שלי. היא לקחה את השמלה האדומה והנפוחה שמזוהה עם קנדל ג'נר שעלתה 1,600 שקלים, ככל הנראה הפריט היקר ביותר בקולקציה.

      "זה מיועד לנסיכה שלא מצאה נסיך", צוחק אחד הממתינים, אבל החברה שלי מהחבורה לא מוותרת. זה מה שהיא רצתה, בשביל זה היא באה לכאן. הוא לוחש לי בשקט: "מחר היא תחזיר את זה". אחרי פאוזה המשיך: "אם תבואי מחר בצהריים יהיו מלא החזרות. נשים התנפלו בלי לחשוב, אבל הן יגיעו הביתה, ייפול להן האסימון כמה כסף הן הוציאו על בגדים - והן יחזירו". לבסוף הגיע תורי לקופה. שלפתי את כרטיס האשראי, שילמתי ויצאתי מהחנות עם שתי שקיות ושלושה קולבים ממותגים. אולי מחר אני אתחרט, אבל איכשהו - לא נראה לי.