תגידו מה שתגידו על נעמי קמפבל, אבל בעינינו לא הייתה עוד סופר מודל שהותירה חותמה על התעשייה כמותה. ב-50 שנותיה היא הספיקה להפוך לאייקון אופנה בלתי מעורער, לעורר סערות, לחולל שערוריות ובעיקר לפרוץ גבולות ולסלול את הדרך לאלו שיבואו אחריה.
קמפבל נולדה ב-1970 בלונדון שבאנגליה, לאם ממוצא ג'מייקני ולאב ממוצא סיני-אפריקאי, שנטש את המשפחה כשהייתה בת חודשיים בלבד. כבת לרקדנית, התקבלה בגיל עשר לאקדמיה לאומנויות הבמה בלונדון שם למדה בלט במטרה להפוך לרקדנית מקצועית. יופייה הייחודי, גובהה ומבטה החודר עוררו את תשומת ליבו של בעל סוכנות דוגמנות, שהבחין בה שכהייתה בת 15 במהלך סיבוב קניות בקובנט גארדן. השאר, ובכן, היסטוריה.
מאז, החלה נעמי לעבוד בלי הפסקה. שנה בלבד לאחר שהוחתמה כבר הופיעה על שער המגזין "אל" והייתה לדוגמנית השחורה הראשונה על השער של "ווג פריז", ולדוגמנית השחורה הראשונה בשער גיליון ספטמבר היוקרתי של ווג ארה"ב. לאורך השנים, התהלכה קמפבל בתצוגות הנחשבות ביותר בהן ורסצ'ה, שאנל, ז'יבנשי, דולצ'ה וגבאנה, מארק ג'ייקובס וקרל לגרפלד. רגע אייקוני במיוחד זכור מהתצוגה של המעצבת ויויאן ווסטווד בשנת 1993, בו מעדה קמפבל על המסלול, והוכיחה לנו כי היא בת אנוש.
מי שכונתה על ידי המגזין "טיים" כ"דוגמנית הגדולה ביותר של זמנה", נחשבת גם לאחת מ"ששת הגדולות", לצד חברותיה קייט מוס, לינדה אוונג'ליסטה, סינדי קרופורד, קלאודיה שיפר וקריסטי טורלינגטון - דוגמניות העל הראשונות לשמן וסמלי היופי הבלתי מעורערים של שנות ה-80 וה-90.
אך לצד הצלחתה המטאורית, חיי הזוהר לא תמיד הטיבו עם נעמי. לצד התמכרויותיה לסיגריות, סמים ואלכוהול, הואשמה קמפבל פעמים רבות בהתנהגות קשה על הסט ובהתעמרות בעובדיה ובסובבים אותה. ב-1993 פוטרה מסוכנות הדוגמנות "עלית מודל מנג'מנט" תחת הטענה כי "שום כסף או יוקרה שבעולם לא יצדיקו את ההתעללות בצוות ובלקוחות". ג'ון קזבלאנס, בעל הסוכנות, אף הגדיל לעשות וכינה אותה אותה "מניפולטיבית, גסה ובלתי אפשרית".
בנוסף, בתחילת שנות ה-2000 הודתה קמפבל בזריקת מכשיר בלאקברי על עוזרת הבית שלה, וחוץ ממימון הוצאותיה הרפואיות, נגזרו עליה עבודות שירות במחלקת הניקיון של העיר ניו יורק, אליהן התייצבה, כיאה לדוגמנית העל שהיא, בשמלת דולצ'ה וגבאנה כסופה בשווי 300 אלף דולר (!).
אך נוסף לשאר הבעיות עמן נאלצה כל דוגמנית להתמודד בתחילת דרכה, קמפבל נתקלה גם בגזענות מצד גורמים בתעשייה. בריאיון ל"טיים" ב-1991 הודתה כי מעצם היותה שחורה, היא מעולם לא הרוויחה כמו חברותיה הדוגמניות הלבנות. "אני אולי נחשבת לאחת מדוגמניות העל, אבל זה לא אומר שאני מרוויחה את הסכומים שלהן". ב-1997 אמרה ל"גארדיאן" כי "יש בתעשייה דעות קדומות, ואני לא יכולה לטאטא את זה מתחת לשטיח יותר. העסק הזה מתרכז במכירות, ובנות בלונדיניות עם עיניים כחולות זה מה שמוכר".
החוויות הללו, שהיו מנת חלקה בשנות ה-90 הנטולות מודעות פוליטקלי קורקט או סובלנות, דחפו אותה לפעול בנושא הגזענות הסמויה בעולם האופנה. בשנת 2013 חברה לדוגמנית אימאן וביחד הקימו את "קואליציית הגיוון", במסגרתה פרסמו מכתב פתוח לתאגידי האופנה הגדולים וציינו את שמותיהם של המעצבים שאינם מעסיקים לקמפיינים שלהם דוגמניות אתניות. פעולות אמיצות אלה שינו את פני התעשייה ופילסו את הדרך עבור דוגמניות שחורות אחרות בהן טיירה בנקס, ג'ורדן דאן, שאנל אימאן, וויני הארלו ואדוט אקש, שבלעדיהן עולם הדוגמנות לא היה כמו שהוא היום.
קמפבל גם ידועה כפילנטרופית דגולה והינה חברה בכמה ארגוני צדקה ביניהם "קרן נלסון מנדלה לילדים" והארגון למלחמה בסרטן השד. ב-2005 ייסדה את הקרן "Fashion for Relif", באמצעותה ערכה אירועי אופנה גדולים שאת הכנסותיהם תרמה לנפגעי הוריקן קתרינה, נפגעי רעידת האדמה בהאיטי ונפגעי הפיגוע במומבאי ב-2008.
אין ספק בכלל שלקמפבל חלק גדול בשינוי פניה של תעשיית הדוגמנות ובעיצובו מחדש של מודל היופי כפי שאנו תופסים אותו היום. היא שייכת לדור חד פעמי ונדיר של דוגמניות שנצרבו בתודעתנו בתקופה חסרת רשתות חברתיות, "דוגמניות אינסטגרם" (ביטוי לו קמפבל וודאי לועגת) או אופנה מהירה.
לא סתם שימשה במשך שנים למוזה של עשרות מעצבים כזאק פוזן, איזאדין אלייה וג'אני ורסאצ'ה. הפה הגדול והלא מתנצל שלה, החוצפה, חוסר המניירות או ההיכנעות לתכתיבי החברה רק מוכיחים לנו כמה היא ראויה לכל הערצה אפשרית.
