הקאט-ווק בוטל: שנקר, ויצ"ו ובצלאל מציגים קולקציות גמר בצל הקורונה

    שלא כמו בשנים עברו, מוסדות האופנה הנחשבים במדינה נמנעו מלהרים תצוגות נוצצות או הפקות המוניות. במקום זה, עשרות סטודנטים וסטודנטיות הציגו את פרויקט הגמר שלהם באמצעים וירטואליים, כשהם רחוקים מאור הזרקורים או הקהל

    • שנקר
    • ויצ"ו
    • בצלאל
    אבי כהן

    במהלך השבועות הקרובים היו אמורות להיערך תצוגות האופנה של בוגרי שנקר, ויצ"ו ובצלאל, אך בשל אילוצי הקורונה הן התבטלו או צפויות להתקיים במתכונת מצומצמת ביותר, זאת בניגוד לשנים קודמות. וכך, חסרי מסלול, מאחורי קלעים, מאפרים, מעצבי שיער ודוגמניות מתרוצצות, מסתמכים המוסדות והסטודנטים עצמם על הפלטפורמות הווירטואליות ופחות על אור הזרקורים והקהל הצופה. היצירות הללו, שוודאי התחילו להיווצר ולהתגבש בתקופה שלפני המגיפה, כשהן מלוות בשאלות משל עצמן, אספו עם הזמן פרשנויות נוספות ותהיות אחרות הנוגעות להווה, אך גם לעתיד מעט לא ברור.

    כמו כל תחום, גם תעשיית האופנה חטפה מכה קשה עם בוא הנגיף. עסקים ומותגים ישראליים הפסידו כסף ופיטרו עובדים, ומותגי ענק מחו"ל החלו סוגרים חנויותיהם. מובנת איפה הדאגה המקננת במעצבי האופנה הצעירים, הנמצאים גם כך תחת הלחץ והציפייה למקוריות ולייחודיות תמידית. עם זאת, חרף ההגבלות, הקשיים, הריחוק החברתי ושיעורי הזום, הצליחו עשרות סטודנטים וסטודנטיות לייצר קולקציות שלמות, קולעות ומעולות לא פחות מאלו הנוצרות בימים כתיקונם.

    עוד בוואלה! NEWS

    ארוחה במעטפה ב-10 דקות הכנה

    אודי ברקן ואושר אילדמן
    לכתבה המלאה

    שנקר

    בשנקר צפויים לסיים השנה 43 סטודנטים ארבע שנים של מסע אקדמי. לדברי המוסד, שנת הלימודים האחרונה תפסה את הבוגרים עסוקים בשאלות רבות המשקפות את הלכי הרוח שלהם, זאת לנוכח התמורות האדירות בעולם בכלל ובעולם האופנה בפרט. לסטודנטים ניתנו חמישה נושאים כלליים לבחור מהם, אליהם יצקו את הקולקציות ואת חזונם העיצובי.

    הראשון, I AM HUMAN AFTER ALL, עוסק ביצירת מתאר חדש לגוף האדם על ידי שימוש באלמנטים מפתיעים, כשהוא עובר בין העולם הטבעי למלאכותי, תוך שהוא בודק את השפעת הטכנולוגיה על יחסים בין בני אדם. השני, I AM HOME, מתמקד בקולקציות הלוקחות השראה מהמרחב הפיזי, התרבותי והשורשי בו הסטודנטים חיים, דרך נקודת מבט מקומית ומודרנית. השלישי, I AM NOT TRASH, מהדהד בעיצוב שמגיב לאירועים החברתיים והכלכליים, דן בסוגיית זיהום הסביבה, ומעלה שאלות על הצורך לצרוך אופנה מהירה.

    הרביעי, I AM OTHER, עוסק באינדיבידואליות עיצובית, כזו שאינה מחויבת לקבוצת השתייכות ותוכן מגדרי ולחלוקה חברתית ברורה ומעלה שאלות על אידיאל היופי בימינו. החמישי והאחרון, I AM JOURNY, מציג קולקציות שהן מיקס בין ילדות לבגרות, גיבורי תרבות ומשפיענים - כשהכל מתחיל בהשראה ויזואלית ציורית.

    מתוך קולקציית "מקום בטוח" של אן דהאן (צילום: עידו לביא)

    בין שלל בוגרי שנקר השנה, התבלטה במיוחד אן דהאן עם קולקציית הגמר שלה "מקום בטוח" (SAFE ZONE). דהאן מתארת את הקולקציה כחלק מחיפוש המקום הבטוח שלה במרחב, שהוביל אותה אל ביתה, אל חדרה, אל המיטה שלה. "הבית שלי, המיטה שלי, בגד הפיג'מה שלי - כל אלה מעניקים לי אווירה חלומית וסוריאליסטית, תחושת שייכות, חיבוק, חום ואהבה". דהאן שאבה השראה לפיסים שלה מאמנית סיבים איראנית בשם מרים אשכנזי, הרוקמת פרצופים ופוזיציות של אנשים ישנים על כריות בצבעי לבן ושמנת. לדבריה, תנוחות השינה שלהם משקפות חוויות ייחודיות שחוו במהלך חייהם, דרכן ניתן ללמוד על טיבם.

    עיקר הבדים בהם השתמשה לשלושת השמלות שבקולקציה הם כותנה, משי, סאטן ואריג, המשמשים בין היתר לייצור שמיכות פוך, לנז'רי ופיג'מות. מתוך כך, הפיסים שלה נוחים ללבישה ונעימים למגע, ובוחנים את היחס בין מה שדהאן מגדירה "הניגוד בין הפגיע למגן": הפגיע - בדים שקופים, המגן - בדים עבים ועוטפים.

    מתוך קולקציית "מקום בטוח" של אן דהאן (צילום: עדי סגל)
    מתוך קולקציית "מקום בטוח" של אן דהאן (צילום: עידו לביא)

    ויצ"ו

    ברקע התפרצות הקורונה, חשב המוסד הוותיק מחיפה על אלטרנטיבה מספקת בה יוכל להציג את עבודות 19 הסטודנטים והסטודנטיות, ולראשונה יציג את עבודות הסטודנטים בתערוכה וירטואלית באמצעות הפקת וידאו ייחודית. התצוגה תכלול פרזנטציות דיגיטליות, לצד אובייקטים פיזיים, תוך שימוש בטכנולוגיות וריבוי מסכים ומדיה.

    לדברי מירב לביא, ראש המחלקה לעיצוב אופנה, הקורונה גרמה להם "להבין את הצורך בלמידה אותנטית, אשר מחבקת שינויים ברוח התקופה, ולהתאים את הלימודים לעבודה במציאות המשתנה והסביבה הדינמית".

    בקולקציות הגמר התמודדו הבוגרים עם שבירת מוסכמות בעולם האופנה, הטקסטיל וטכנולוגיות מסורתיות אשר מקובלות בענף עד כה. הם פיתחו גזרות, דפוסים, צלליות וחומרים חדשים אשר שולבו בקולקציות. במהלך השנה פיתחו טכניקות הדפסה, סריגה ואריגה שונות ושילבו עבודת טקסטיל עם עיצוב תלת מימד.

    בקולקציה של הסטודנטית סתיו פרג'יאן, הנקראת "בוסר", התמקדה במעבר הקיצוני בין שני עולמות: הילדי והנשי. עולמות של נאיביות ותמימות אל מול עולמה של אישה נשואה.

    את ההשראה לדבריה, שאבה מסבתה תותי, אמו של אביה. "היא עלתה לארץ ישראל מפרס של אז, וביחד עם סבי הקימה משפחה בת שמונה נפשות. בגיל 12 נאלצה לעזוב את בית הוריה וכך גם את כל עולמה המוכר, למען חיי נישואין בוגרים." לדבריה, "נטישת עולם הילדות של סבתי מעלה בי שאלות מהותיות על דרכי התמודדותה עם גורל שנקבע עבורה".

    בקולקציה, הכוללת סרפן ארוך ושני מעילים ארוכים, השתמשה בגזרות נפוחות ומכסות בעלות צלליות אסלאמיות מובהקות, בשילוב אלמנטים ילדותיים כהדפסי פרחים ושתי וערב. צבעיה הם בולטים אך שקטים ומבדי כותנה, סריג ז'אקרד, קווילט ותחרה.

    מתוך קולקציית "בוסר" של סתיו פרג'יאן (צילום: עידו לביא)
    מתוך קולקציית "בוסר" של סתיו פרג'יאן (צילום: עידו לביא)
    מתוך קולקציית "בוסר" של סתיו פרג'יאן (צילום: עידו לביא)

    בצלאל

    בשנה האחרונה עבדו הסטודנטים בנושאים המעסיקים אותם והמבטאים את נקודת מבטם ואת עולמם הפנימי. חלקם בחרו כנקודת התחלה את חלומותיהם, תחושותיהם, הזיכרונות, הדמיונות ואת המסורת המשפחתית או העדתית שלהם, וחלקם בחרו לצאת מתוך החומר, מהמלאכה המסורתית ומטכנולוגיות העבודה לעיצוב הקולקציה שלהם.

    המוסד רואה עצמו כשותף למהפכת הייצור הדיגיטלי, ומטמיע את הכלים והמתודולוגיות החדשניות אל תוך העשייה המסורתית - ליצירת הקראפט החדש. בנוסף, ישנה חשיבות לשמירת ההרמוניה בין כל תחומי המחלקות, בהן צורפות, אביזרים ואופנה, ודגש על הבנת סביבת הגוף מבחינה טכנית, חומרית ורעיונית.

    מתוך קולקציית "אנחנו לא משקל הזיכרונות שלנו" של יהונתן פישר (צילום: רוני כנעני)

    יהונתן שלמה פישר מסומן כסטודנט בולט במחלקה הירושלמית. הוא היה הסטודנט הישראלי היחיד שנשקל כמועמד בתחרות האופנה הבינלאומית של Arts of Fashion Foundation, לצד מעצבי אופנה מבטיחים אחרים מדרום קוריאה, ארצות הברית, איטליה וסין. נכון לכתיבת שורות אלה, פישר עדיין ברשימת ההמתנה לתחרות, אבל אין ספק כי מדובר בהישג מכובד ומרשים.

    שמו של פרויקט הגמר שלו הוא "אנחנו לא משקל הזיכרונות שלנו", והוא מתמקד בתופעת הביריונות בקרב ילדים ובני נוער. לטענתו, מדובר בתופעות שכיחות למדי, והן לרוב מלוות בתחושות רדיפה, אי-הבנה, אובדן ובלתי נראות. "זאת חוויה של רדיפה ופלישה לאזור הבטוח שלך ולו רק בגלל מי שאתה. מציאות כזו משאירה צלקות רגשיות, מחשבות על בריחה, הסתתרות או פיתוח מיומנות של 'היעלמות'. קיר אחר קיר, אותו אדם נעלם, ונשאר 'קליפת אדם' שמנסה לזעוק לעזרה, אך לא יכול לתת לכאב לצאת".

    מתוך קולקציית "אנחנו לא משקל הזיכרונות שלנו" של יהונתן פישר (צילום: רוני כנעני)

    כילד, יהונתן מודה שעבר התעללות חברתית, והוא מרגיש אחריות ליצור דיאלוג סביב הנושא הכואב הזה. "האוסף שיצרתי מתייחס לאדם שעובר מסע נפשי-פסיכולוגי של התבגרות והתגברות על זיכרונות עבר כואבים וטראומטיים. את הזיכרונות תרגמתי לטקסטורות שיצרתי בטקסטילים שבהם אני משתמש: המצולק, הנפוח והפגיע".

    בקולקציה שלו בחר לייצג את המתח שבין השבריריות לעוצמתיות, שינויי גבולות הגוף המוכרים והמצאה מחדש של פרופורציות אנושיות. הקולקציה, העשויה ברובה בטכניקת סרידה והדפסה דיגיטלית, מכילה חמישה פריטים הנעים בין מעיל נפוח שכמעט "מעכל" את הגוף והפנים, שמלת טול א-סימטרית ומלאת בד, אפודות המזכירות שריון ומעין חליפה עצומה שכולה שרוכים סינתטיים.

    מתוך קולקציית "אנחנו לא משקל הזיכרונות שלנו" של יהונתן פישר (צילום: רוני כנעני)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully