לתעשיית האופנה היה אולי מספיק זמן להתארגן על חישוב מסלול מחדש עבור סבב התצוגות המסורתי לעונת אביב-קיץ 2021, אבל רצון וממון לקחת בו חלק - פחות. בסגמנט הניו יורקי שפעל במתכונת דיגיטלית של מסכים נרשמה נוכחות דלילה, כשרשימת הנעדרים ממנו הייתה הדבר הבולט ביותר. מארק ג'ייקובס הסביר שללא הצוות המלא וסיבוב ספקים באיטליה הוא נשאר מחוץ לתמונה, כמו גם ראלף לורן, אלכסנדר וונג וטורי ברץ' שהחליטו לוותר על התענוג.
מייקל קורס וקואץ' הבטיחו להציג בהמשך ולא במסגרת שבוע האופנה הרשמי, כך שהוואקום בגזרת האקשן נשמר לתצוגה הסוגרת של המעצב כריסטיאן סיריאנו. האחרון בחר לצאת מהקופסה והזמין 80 אורחים לאוויר הפתוח בחצר אחוזתו הפרטית בקונטיקט. המסלול המאולתר שנבנה מעל הבריכה אתגר יתר על המידה את דוגמנית-העל הקנדית קוקו רושה שנתנה נפילה אלגנטית למים - כל כך אלגנטית שאם היא לא הייתה בהריון (שלישי!) היינו חושדות שמדובר בתכנית אומנותית מתוכננת. החלק הלונדוני שהחל מיד אחרי היה פחות נוקשה קונספטואלית וכלל אירועים ותצוגות עם מוזמנים לצד התאמות והגבלות בהתאם לנהלי הקורונה. נוכחות האטיטיוד הזורם ניכרה היטב גם בקולקציות שחשפו פרץ יצירתיות מרשים מצד המעצבים. הנה שלוש תצוגות שריגשו אותנו במיוחד.
ברברי
מאורעות התקופה הביאו את ריקרדו טישי, המנהל האומנותי המהולל של בית-האופנה הבריטי הוותיק, לנסח את הכותרת המטאפורית "סיפור אהבה בין בתולת-ים לכריש" כהשראה לאוסף אביב-קיץ 2021. לדבריו, הקולקציה משקפת את הבדידות והצמא לחופש שכולנו חווינו בסגר עם אנלוגיה של מתחת לים - תמה שבלטה היטב גם על הבגדים וגם על הגרפיקה - כשהכריש של טישי (סימן מסחרי) ייצג משהו מאיים יותר מבדידות גרידא.
טישי עצמו בילה את הסגר בגינון ובישול עם אמו בת ה-92 בבית משפחתם ליד אגם קומו. אמנם לא רע יחסית לכולנו, אבל עדיין היה טרוד מחשבתית בשאלות הרות גורל מלחיצות. הלוקיישן הנבחר בו אולתר המסלול היה יער ששידר מראה טבע פראי עם תחושה מבשרת רעות. מצלמות האירוע, שהיה ללא מוזמנים, תפסו את דוגמניות מתלבשות בתוך ארגזים קלסטרופוביים לפני שהצליחו להימלט ולאמץ את חופש היער.
הכל הרגיש מאוד משחרר עד שקבוצות גברים בחליפות שחורות ומשקפי שמש צצו מאחוריהם. הם עקבו אחר הדוגמניות עד למורד כלשהו בו שחקנים לבושים בלבן עסקו בריקוד פולחני מקאברי בין עמודי עשן כתום. הפריטים עצמם נראו כמו פגישה טבעית בין האלמנטים הקלאסיים של ברברי לבין אופנת רחוב, ומה שהגדיר את התאור הזה באופן מובהק היו מעילי הטרנץ' ששולבו עם בדי דנים, עור וגרפיקת קעקועים. ובלי קשר, אותם מעילים נמצאים כרגע במוקד שערוריית ההעתקות, כשהמעצב רומאו האנט טוען למקור. אנחנו סבורות שמעילי טרנץ' הם כר מרעה פורה לאבולוציות עיצוביות, בטח ובטח שמדובר בשילוב עם ג'ינסים ועור. האיורים הממוקדים בים שקישטו את האוסף נראו כאילו בוצעו ביד של ילד. הנוכחות של אריאל בת-הים ניכרה בסילואטות נשיות בעלות אלמנטים כמו פפלום ומחוכים, וגם בשמלות נוצצות בטקסטורת קשקשים.
ארדם
אצל ארדם התחברנו לגישה של 'האם נשים יפסיקו להתגנדר בגלל הקורונה? כנראה שלא'. התדירות אמנם השתנתה, שזה לא רע עבור חשבון הבנק של כולנו, אבל כשיש סיבה להתלבש, אנחנו בעד.
בהשראת 'מאהבת הר הגעש', ספרה המפורסם של סונטאג שבמרכז עלילתו ניצבת אמה המילטון, שהתחתנה עם וולקנולוג אובססיבי לאגרטלים של יוון וניהלה רומן אהבה נלהב עם לורד נלסון. כך התמודד מורליוגלו עם כל מה שקרה באביב 2020, ובאופן הזוי החליט להציג את התוצאה על רקע שביל ביער שמזכיר מאוד את התפאורה של ברברי.
תחת ההגדרה "יופי בתקופה מאוד מכוערת" יצאו אל השביל דוגמניות בשמלות תה פרחוניות ורומנטיות, תו ההיכר של ארדם, והפעם עם אזכורים תקופתיים מהמאה ה-18 בהתאם לעלילת הספר. רבות משמלות המוסלין והאורגנזה הרקומות שלו טופלו באפקטים מתקמטים כדי לעורר תחושה של עוני, משהו חדש לגמרי בעולמו המעודן של המעצב, אך בתוך קפלי הבדים ההם, הייתה תחושה של תושייה, שהמחישה את רעיון היופי בזמן של חוסר ודאות.
דורו אולובו
אמנם שמו של דורו אולובו הוא מהפחות מפורסמים אבל מדובר במי שהביא ב-2005 את רעיון שמלות הגלבייה בשילובי דפוסים, בהשראת מוצאו הניגרי, וידוע בעיקר בזכות שילובי הדוגמאות והטקסטיל החדשניים השואבים השראה מהרקע שלו. את האוסף החדש והססגוני הוא הציג בבוטיק הלונדוני שלו כתרופה אופנתית לתקופה הזויה זו.
העונה הוא שאב השראה מעבודתה של אמה אמוס, ציירת אפרו-אמריקנית עטורת שבחים שנפטרה במאי השנה. אמוס ידועה באג'נדה פמיניסטית רדיקלית ובהתייחסות לסטריאוטיפים גזעיים. אולובו תרגם את יצירתה לטקסטיל אולטרה צבעוני של פסים, חלקם מצוירים ביד וחלקם בשזירה. אלו שולבו בדפוסים פרחוניים בגוונים עזים לכדי סדרת אאוטפיטים, שעיקרם חליפות קלילות ושמלות. הכיף הגדול פה הוא שמדובר בבגדים שאנחנו ממש יכולות ללבוש.