המותג המקומי החדש One Peace Revalation מהווה דוגמה שיקית במיוחד בקטגוריית תופעות הלוואי החיוביות של הקורונה. סיפורו מתחיל בקימונו שנתפר בשעות הארוכות והפנויות של הסגרים משמיכת טלאים ישנה שאף אחד לא חפץ בה, והפך תוך מספר חודשים ללייבל שכולו קיימות המציע פיסים ייחודיים בעבודת יד על טהרת בדי וינטג' ממוחזרים, הנמכר לא רק פה בארץ אלא גם בפריז, בהונג קונג ובקרוב ברחבי אירופה.
מי שעומדת מאחורי המיזם המקסים היא שיראל סייג, 43, אם לשלושה וזמרת צרפתייה-ישראלית-אמריקנית שעלתה לישראל לפני 15 שנים, ועד שהתחיל עידן הקורונה הצליחה לתחזק קריירה בינלאומית לצד הקמת משפחה בישראל. מעשה בשמיכת טלאים שעברה מדור לדור במשפחה עד הרגע בו שלושת ילדיה של סייג הטילו וטו על השימוש בה.
"נולדתי בפריז לאימא נוצרייה אמריקנית ולאבא יהודי טוניסאי", מספרת סייג בריאיון מיוחד לוואלה! אופנה. "אימא שלי היא זמרת, ג'ין מנסון, ובאותה תקופה הייתה לה קריירת פופ רצינית בצרפת וכך הכירה את אבא שלי, מפיק סרטים מפריז שעבד עם פליני בין היתר". זמן קצר אחרי לידתה של שיראל השניים התגרשו, והיא עברה להתגורר עם אמה בארה"ב לצד המשפחה בלוס אנג'לס, קליפורניה. "אחרי חמש שנים בהן לא הצליחה לפרוץ בארה"ב חזרנו לפריז", וכך, התחיל סיפור האהבה של שיראל עם הגיטרה והפסנתר.
בגיל 12 היא כבר השתתפה בתחרות של הקהילה היהודית בצרפת וזכתה במקום הראשון, ובגיל 18 החליטה שהיא עולה לארץ, מתגיירת וממשיכה לטפח את המוזיקה. "הייתי במחזור של מירי מסיקה וקרן פלס ברימון, הבנתי שזה הייעוד שלי והחלטתי שאני מתמסרת אליו".
תפקיד ראשי במחזמר 'הגיבן מנוטרדאם', אזמרלדה, הוביל אותה להופיע בכל נקודה באירופה ואפילו לטעום טיפה מסין, אבל הגעגועים הביתה גברו והזיקה לארץ הייתה חזקה מהכול. "אני עדיין טסה להופעות, גם לצד אימא, אבל עזבתי את הקריירה מטעמי ציונות. לפני שנתיים סבתא שלי נפטרה, וגילינו שהיא בעצם הייתה יהודייה מפולין, משפחת בורונובסקי, והיא אומצה לאחר מלחמת העולם השנייה ושמרה את זה בסוד כל השנים. הסתבר שלא באמת הייתי צריכה להתגייר. פיסת ההיסטוריה הזו סגרה לי את המעגל".
בדיוק בתקופה בה שיראל החלה להקליט אלבום חדש, שזה אומר לו"ז יומיומי של אולפן הקלטות עם צוות נגנים, הגיעה הקורונה ואיתה הסגרים והבידודים. "ראיתי שהנגנים היו מאוד יצירתיים בלמצוא דברים אחרים כדי להתפרנס ורציתי מאוד גם. אבל כמי שרק שרה כל החיים לא ידעתי מה לעשות. הייתה לי שמיכה ישנה מכותנה עם מלא פאצ'ים משנות השישים בצבעונית מטריפה שעברה דורות במשפחה, ואצלי בבית אף אחד לא רצה שיראו אותה, עשו לי וטו. עלה לי רעיון לעשות ממנה משהו אחר והלכתי איתה לתופרת שהכרתי יחד עם קימונו ישן שהיה לי ואמרתי לה - 'תעשי לי כזה'. כשהקימונו היה מוכן ממש התרגשתי והבאתי אותו הביתה, אך התגובה הייתה שאפילו להוריד את הזבל הם לא מאשרים ללבוש אותו".
יום אחד יצאה שיראל עם הקימונו החדש לטיול בים ובתוך שעה ארבעה אנשים עצרו לשאול מאיפה הפיס. "החלטתי להכין עוד והזמנתי בדי וינטג' משנות החמישים, השישים והשבעים. היה חשוב לי להתאהב בצבעים, זה כמו שיר בשבילי. הכנתי כמה גרסאות חדשות שכל אחת שונה מהשנייה. בגלל זה קראתי לזה One Peace Revelation. פניתי ל-Ovlac, צלם שהכרתי במסגרת העשייה המוסיקלית והפך לחבר טוב, וביקשתי שיעזור לי עם הצילום של הפריטים. הוא כל כך התאהב ברעיון והפכנו לפרטנרים. גם על הבמה אני לא אוהבת להיות לבד וזה התאים לי בול".
אז יש פיסים, שותף ותמונות יפות, אבל איך הגעת כל כך מהר למכור בישראל, בפריז ובהונג קונג?
"את אליז גו'ליארד, בעלת הבוטיק Numero 13, אני מכירה מהשכונה בנווה צדק. הראיתי לה את הדברים והיא ממש נדלקה. ישר היא הזמינה ממני עשרה פיסים והכול נמכר תוך שבוע. בהמשך היא קישרה אותי לבוטיק בפריז וגם בהונג קונג. למזלי אני אספנית של בגדי וינטג' משנות החמישים והשישים, כך שפשוט פירקתי ערימות של פריטים, הכול כדי לספק את ההזמנות החדשות".
גם לתוויות יש קטע, מה הסיפור?
"רצינו לשים על כל פריט משהו שמייצג את ישראל ואיתרנו אוסף מדהים של אגורות ישנות, אז לכל פריט מוצמדת אגורה. בתווית יש שקופיות ישנות מצילומי מוסיקה, עוד משהו ממני ומאובלק".
לאחרונה חזרו השניים גם מתערוכה בפריז, לשם הגיעו עם 120 קימונואים והכול נמכר, "יש לנו הזמנות מ-35 בוטיקים ברחבי אירופה, כולל מרסיי בפריז, איטליה, ספרד, אוסטריה. יש מלא עבודה".
בארץ המותג מתחזק חנות דרך האינסטגרם, כשאת רוב הפריטים מדגמנת סייג, עם טווח מחירים בין 1,200 שקלים לווסטים, ועד 2,800 שקלים לקימונו מהודר יותר, אשר מגיע גם עם חגורה נקשרת.
מתי תספיקי לשיר עם כל העבודה האינטנסיבית על העיצובים?
"בחודש הבא בבית הנשיא בטקס חגיגי לקליטת עולים חדשים בישראל".