לרגל יום הכיפורים שוחחנו עם כמה ממעצבי האופנה המקומיים הבולטים בארץ במטרה להבין איך הם מצליחים לשרוד את המשבר המתמשך בענף, מה הם חושבים על הסטייל של הלקוחה הישראלית ומה לדעתם ישפר את המצב העגום של ערימת הכישרונות הפועלת פה בתנאים כמעט בלתי אפשריים. שיח של חשבון נפש.
הפתרון, מסתבר, נמצא אצלנו הצרכנים. "מהרגע שיצאתי משנקר אני נושאת את דגל העיצוב המקומי" אומרת מעצבת האופנה מירית רודריג, "כל תהליך הייצור שלי נעשה בארץ, זו עקשנות עקרה. כמו לנסות לגדל משהו על אדמת טרשים. היוקר נובע מזה שאני משלמת משכורות לעובדים מהארץ וחצי מכל ההכנסות הולך למתפרות. אני מאמינה שלקוחת הקצה תבין ותעזור לנו בזה. לתוצרת מקומית צריכה להיות עדיפות מבחינת הלקוחות".
גם מעצב האופנה, אלון ליבנה, מסכים שהכוח נמצא בידיים שלנו, צרכניות האופנה: "הזעקה שלי - בואו נצרוך יותר אופנה ישראלית, בואו נאמין בכישרון המקומי, בואו נתמוך בעצמנו! אני לא מדבר על צרכנות של איך לסגור את החודש לכל המשפחה במינימום עלויות. אני מדבר על מישהי שעושה שופינג בכמויות ורוצה לומר לה שעדיף להצטמצם, התרבות של לקנות עוד ועוד זה בדיוק מה שהופך את ישראל לחסרת סטייל". לדבריו, "סטייל זה לא מה שקנית אתמול בזארה. סטייל זה ז'קט של שאנל מלפני עשור עם חולצה של מעצב ישראלי מלפני שנה".
למעצבת הוותיקה, דורין פרנקפורט, שפעילה למעלה מ-40 שנים בענף האופנה המקומי, יש פרספקטיבה דומה בכל הנוגע להרגלי הצריכה המתחדשים של הישראליות. "עולם האופנה עובר עכשיו תהפוכות שאני חופרת עליהן שנים וזה מאוד מרגש אותי. יש הרבה יותר מודעות לכמה טרנדים זה לא טרנדי, יש מודעות לשימוש חוזר והתנהלות הרבה יותר מדודה וזה פותח אופק לכל היוצרים המקומיים שמעצבים את הפריטים שנשארים שנים במלתחה".
"אני לא מבטלת אופנה מהירה", מדגישה פרנקפורט, "אבל הגישה הזו מחזירה לי את הסומק ללחיים. תבלו חמודים, החיים קצרים, רק תחשבו על הסביבה ועל פרנסת הקהילה, לא כולנו גאוני הייטק. תחשבו איך אתם קונים בגד שעולה פחות מסלט מבית קפה? האם זה עושה לכם שקט? זה מה שאני מבקשת. מישהו ארז, שלח, תפר, גזר, שרטט - איך זה עולה פחות מסלט?"
"יש לנו פה את סגנון החיים שלנו, אנחנו לא אנגליה ולא צרפת, ואני מרגישה הכרה של הקהל בעיצוב מקומי. זה דיבור שלא היה פעם. אני חונכתי על מידתיות, מחירים מדודים, איכות וגם לתקן בגדים ולא להעיף אותם. אם הרהיטים שלי מעולים אני אזמין חברת ניקיון ואולי ארפד מחדש. עכשיו הגיע הרגע שהקהל מתחיל ליישם את זה".
אבל אם יקנו פחות, את תרוויחי פחות.
"אני לא רואה את זה ככה. בגדים לא אמורים להיגמר אחרי עונה. כשאני רואה שהלקוחות לובשות בגד שלי מלפני עשור ויותר, אני קודם כל גאה. אני גם שמחה שבגדים שלי מגיעים ליד שניה ושאנשים קונים אותם עשרים שנים אחרי שייצרתי אותו, אני מעדיפה את זה על פני קניה של בגד חדש. לשם חתרתי המון שנים".
מי שעוד מהדהדת על הקשר שבין סטייל לבין צרכנות מדודה וחפה ממרדף אחרי טרנדים היא סיון חימי, סטייליסטית עסוקה כבר 17 שנים שהעונה הוסיפה לרזומה שלה את הטייטל מעצבת אופנה מקומית. חימי, אחראית להלבשה של כוכבות כמו רותם סלע, גל גדות, עדי אשכנזי, אגם רודברג ולוסי איוב ונבחרה על ידי המעצב רונן חן לעצב את הקולקציה החדשה של OMA.
"כמי שעובדת עם נשים אני ממש רואה שינוי בתודעה. יש הצפה מול הטירוף של הטרנדים ומה שקורה ברשתות, ומפה חזרה לבסיס, למהות, לקנות איכות שלא תיהרס אחרי עונה. נשים רוצות שבגדים יחמיאו להם הרבה לפני שהן מחפשות להיות טרנדיות. מהניסיון שלי, נשים רוצות שקט, לא משנה כמה בגדים יש בארון של כל אחת, בסוף זה סטנד של בגדים, נניח 15 פריטים, שנלבשים ביום יום. בגדים שמתאימים 24/7".
יש דבר כזה סטייל ישראלי?
"קודם כל מה זה סטייל?" תוהה חימי, "יש הבדל בין אדם אופנתי לבין מי שקונה הרבה. סטייל זה משהו שמתחיל בשיח פנימי, אני רואה ילדים בני 19 בלי כסף ועם טונות של סטייל. סטייל זה נוכחות במרחב הציבורי, זה יכולת להחזיק את הבגד. אנשים עם סטייל הם לא בהכרח אלו עם פריטי האופנה הכי היי אנד. בתור סטייליסטית אני שומעת הרבה 'רק שזה לא יראה טו מאץ' שיהיה קול' - יש רצון למראה שהוא חפיף. לוק לא מתאמץ שווה שיק, וחוסר סטייל מתקשר פה למאמץ יתר".
"זה הישראליות בתכלס", מדגישה חימי, "ככה זה כששחקנים יוצאים לפרימיירה בסינמה סיטי ונוסעים במוניות שירות. גם מזג האוויר וגם האינטנסיביות בישראל לא מאפשרים את המקום הזה של רגע להתלבש ולחלום. אנחנו קמות בבוקר וצריכות אאוטפיט שיעזור לנו לשרוד את היום. המדינה פה מאוד מאתגרת מהבחינה הזו וזה מחלחל גם לשאר התחומים. זה טבוע בכולנו. בסופו של דבר אנשים מחפשים פרקטיות ונוחות, וגם מתחילים להעריך מחדש אופנה מקומית, האיכות פה גבוהה".
גם ליבנה משייך את הסטייל לדור הצעיר וחסר האמצעים: "זה הילדים שאין להם כסף, לא אלה שקונים בכמויות. מכנסיים יד שנייה שהם גזרו עם סניקרס ריבוק או עם טי שירט מהארון של אמא או אבא. אופנה זה חתרני, ויויאן ווסטווד יצרה את השם שלה לא כמעצבת לאקשרי אלא כמנסחת אופנה חתרנית בסבנטיז בתרבות הפאנק והשוליים, או אלכסנדר מקווין שהיום דודה שרה ברטון מעצבת שם. הם לא חיפשו אקזיט בהתחלה, הם הביאו אופנה ממקום תרבותי ועמוק. אני מאוד מחובר לתרבות חיי הלילה, אני רואה מאיפה מבעבעת האופנה האמיתית - מבנות ה-19-20, כשאף בגד זה לא מותג ולא רשת, זה מגיע מבפנים ואי אפשר לקנות את זה בכסף, אי אפשר לקרוא בוואלה! אופנה על הטרנדים ולקנות. זה לא עובד".
כמי שפועל בהצלחה גם מעבר לים, לליבנה יש תובנות על הסטייל של הישראליות ביחס לצרכנית האמריקאית. "זה לא סוד שלהיות מעצב ישראלי זה לעצב בגדים לאירועים. אני זוכר בסוף שנות ה-90 ותחילת האלפיים הייתה פריחה של בגדי מעצבים מקומיים והייתה גאווה מאוד גדולה, כמו שוק מעצבי העיר שהיו מגיעים אליו מכל הארץ, הענף שגשג. היום רוב המעצבים הישראלים פונים לאירועים בשביל להתפרנס".
"הכלה הישראלית הרבה יותר מעיזה", מספר ליבנה. "יש לה ביצים, אין לה בעיה לנסות משהו חדש. בחו"ל הן מבקשות בטנה, צבע לבן, שובל. הישראלית רוצה לדפוק הופעה ומבקשת את הדגם כמו שאני מצלם על הדוגמנית. יש פה תרבות אירועים רצינית והכלה הישראלית היא הכי אופנתית שיש בעולם, בניגוד לאיך שהישראליות מתלבשות ביום יום".
מה קורה ביום יום?
"ברדי טו וור ישראל סובלת משתי בעיות: מזג אוויר, רוב השנה 70 אחוז לחות, חם ודביק, והבעיה השנייה שאנחנו קטנים ויש פה המון פוליטיקה וכלכלה קשה. המקום לתרבות וללבוש נדחק הצידה. זה לא בשליטתנו. איך אפשר ללבוש חליפה פה באוגוסט? הדרך היחידה לשרוד את הקיץ זה כפכפים וגופייה - כמה אופנתי זה יכול להיות? הייתי בברלין באוגוסט ובערב לבשתי ז'קט עור. בואי תשווי את תאילנד לפריז, אפשר להשוות? מזג אוויר ים תיכוני. הרצון להשוות את ישראל לחו"ל הוא בעיה בפני עצמה".
והיא?
"למה הייתי צריך להלביש את ביונסה כדי להיחשב פה? כשמישהו מצליח בחו"ל זה מראה שהוא טוב, אבל מרגיש לי שיש פה תופעה שפחות מתלהבת ממה שישראלי. אני אוהב שוקולד פסק זמן, חולה. מכור. תמיד תוהים איך אני מעדיף את זה על גודייבה. אנשים מחפשים את מה שמעבר לים. אני לא אומר שאין בזה כלום, אבל יש פה כל כך הרבה כישרון, מעצבים מדהימים, ובסופו של דבר יש 100 בוגרים בשנה של עיצוב אופנה - כמה חדשים באמת מצליחים בארץ? אחוזים בודדים. הרבה מנסים למצוא עבודה בחו"ל, או עוזבים את התחום. יש המון בוגרים בכל העולם עם מלא כסף מהבית ויכולים לקפוץ מסטאז' לסטאז' בלי להרוויח משכורת. למה איזבל מארה יותר נחשק מעיצוב מקומי? זה ביצה ותרנגולת, אין הכנסות ואין בדים ואין מספיק אנשי מקצוע וזה לופ שצריך לשבור".
רונן חן שאוטוטו סוגר 30 שנים כמעצב מקומי מצליח, שגם מוכר את מרכולתו מעבר לים טוען לטעם דומה כשזה מגיע ללקוחה הישראלית והבינלאומית. "אני מוכר אונליין גם בארצות הברית וזה מדהים כי כשדגם עובד אז הוא עובד טוב. נקודה. אני מרגיש שלפעמים העולם הוא באמת כפר קטן".
גם מבחינת סטייל אין הבדל?
"לא ממש. נכון שאין פה בארץ דרס קוד, אפשר ללבוש כל דבר לכל מקום, אין פורמאליות וזה לא רק נתון, זה סטייט אוף מיינד. הכול פחות רשמי. פעם אמרו שלישראליות אין סטייל, אבל לדעתי זה השתנה מאוד בשנים האחרונות בעקבות הרשתות החברתיות ומה שנשים משתפות ברשת".
ומה עם סטייל לנשים בוגרות יותר?
דורין פרנקפורט: "הישראליות מורכבת ממגזרים, עדות, מסורות, אקלים, ארועים, ואין תשובה אחת. כמו שאופנה צנועה זו לא מילה גסה, גם שופוני זו לא מילה גסה, שמעתי לא פעם משפטים כמו 'היא לא מתלבשת לגילה' - אז אני רוצה לומר - היא תתלבש כמו שהיא רוצה והיא תרגיש טוב. היום אף אחד לא יגיד למישהי מה ראוי לה ללבוש. זה נס מבחינתי. תל אביב, פריפריה - ממש אין הבדל, זו סטיגמה ישנה. אי אפשר להכליל, על כל אחת משפיעות נשים אחרות וסטייל הוא דבר אישי, אני מושפעת מחברות ונשים שאני מכירה הרבה. לכן אין פה תשובה אבסולוטית, יש שפע אבל בסוף החיבור הוא רגשי ואני רואה יופי בכל מקום. המדינה השסועה הזו היא ההשראה שלי ואני רואה את היופי בכל מגזר ושלכל מגזר יש מובילות. כל עוד לא עוסקים בלכלוך ובשיסוי הכול לגיטימי".
אז מה הפתרון לכל הטענות שהעליתם כאן?
מירית רודריג: "כדי שהקהל יתמוך צריך מודעות וחשיפה. כמו הקמפיין משנות ה-60 של לא לקטוף פרחי בר וגם זה צריך לחלחל ממגישות טלוויזיה, משפיעניות, שרות וחברות כנסת. שחברות הייטק יתנו מתנות מעיצוב מקומי, אחרת לא נתקיים. אי אפשר להתחרות עם המותגים הגדולים מחו"ל, אנחנו צריכים להתחרות על הרגש של הלקוחה. אני מאמינה בלקוחות ואנחנו צריכים אותן בחנויות. הלוואי שתקום התאגדות, הלוואי. הייתי רוצה שתהיה התאגדות של כל המעצבים אבל כולנו עסוקים בהישרדות, בכיבוי שריפות ובלסגור את החודש".
אלון ליבנה: "איך יכול להיות שאין כאן אגודת אופנה? התאגדות שדואגת לתעשייה. סוכני בדים, מתפרות, גזרנים. אפילו ביוון יש! תעשיית האופנה גוססת בארץ. אופנה ישראלית זה משהו שצריך להציל אותו, לא רוצה להיות קטנוני אבל הלוואי והייתה תמיכה מהמדינה כמו בתעשיית ההייטק".
דורין פרנקפורט מדברת על התאגדות אורגנית מהשטח: "אני לא מתכוונת להתאגדות של פקידים שיושבים במשרד. אני מאמינה שזה צריך להיות פשוט יותר, קבוצה שלא מתאגדת על ידי המדינה אלא על ידי עצמה עם שקיפות ונגישות. וזה צריך לבוא מהלב. פחות להתעסק ביריבות מטופשת ויותר להיות מלוכדים, כי זה כוח. יש פה בכל שנה המון מעצבים שסיימו ללמוד וחסר להם כלים ולדעתי אנחנו צריכים לתת את זה אחד עבור השני, להעביר אינפורמציה ואף אחד לא יפגע, כולם ירוויחו. זה הדבר הכי חשוב שהתעשייה המקומית זקוקה לו. צריך לעבוד יחד, אם אני מעבירה ידע זה לא ימעיט ממני, להיפך, הגשמת חלום".
בניגוד אליהם, רונן חן מפגין גישה שונה לחלוטין ומצהיר: "אני לא סופר את מה שאין, עושים עם מה שיש, למדתי להסתדר ואין לי תלונות".
תגובת משרד הכלכלה והתעשייה:
משרד הכלכלה והתעשייה פועל באמצעות "מטה כחול לבן" לקידום התעשייה המקומית והכלכלה, בין היתר, באמצעות עידוד העדפת רכישות מתוצרת הארץ. יצרנים מקומיים ובתוכם יצרני האופנה העומדים בתנאי ייצור ישראלי, מוזמנים להירשם ל"תו מיוצר בישראל", לקחת חלק בפעילות המטה ובקמפיינים הקוראים להעדפת כחול-לבן, להשתתף ביוזמות שונות ביניהן השתתפות במתחם כחול לבן באתר "שופינג אייאל" של גוגל. כמו כן במהלך שנת 2022 יצאנו בקמפיין תקשורתי לתמיכה בעסקים מקומיים.
בשנת 2020 קידם משרד הכלכלה והתעשייה את הארכת תוקפו של חוק הטקסטיל במסגרתו ניתנת העדפה מיוחדת במכרזים ליצרני טקסטיל המייצרים למערכת הביטחון והביא לאישורו בהוראת שעה ל-3 שנים נוספות.