לפני כחודש השיק המעצב הפריזאי הצעיר סימון פורט ז'אקמוס, אחד השמות הבולטים והמשפיעים כיום בעולם האופנה, קמפיין חדש בהובלת כוכב "הלוטוס הלבן" ג'ון גרייס. השחקן בן ה-67 לוהק על תקן הגבר הנכון של הרגע, על פי תפיסתו הקריאטיבית של המעצב הנחשב לגאון של מיתוג ואסתטיקה. במקביל השיק מגזין התרבות והאמנות האמריקאי Cultured גיליון חדש, עם שער נועז בכיכובו של וולטון גוגינס בן ה-53, גם הוא מסדרת הלהיט של HBO. הצילום הסליזי של השחקן בספידו צהוב, הוא חלק מהפקת אופנה המכתירה אותו כסמל מין של התקופה.
שום דבר כאן לא אמור להפתיע או לחדש לנו משהו. לא שילוב הכוחות בין תרבות פופולרית לאופנה גבוהה, ולא רצף הגברים המבוגרים שנבחרים להיות הפנים החדשות של מותגי העל הכי חמים. זו מגמה הנמשכת כבר למעלה משנתיים, עם גברים שחצו את ה-70 ואפילו את ה-80. משהו בניסיון חיים ובמיצוי הטריקים והשטיקים שמגיעים עם הגיל, מעניק איזושהי אלגנטיות נינוחה שעושה טוב לבגדים, מה שמסביר כנראה את הליהוקים הלא צפויים.
אחד החיבורים המוצלחים בז'אנר הזה שייך למותג הסטריט-וור היוקרתי KITH, שרכב על ההייפ של סדרת המופת "יורשים" ולקח את בריאן קוקס בן ה-78, לוגן רוי בשבילכם, לקמפיין סופר מושקע. ראינו גם את אנתוני הופקינס בן ה-87 שהצטלם עבור בית האופנה הספרדי LOEWE, אל פצ'ינו בן ה-85 שדיגמן לסן לורן, ובוב דילן בן ה-83 שכיכב בצילומים של סלין. הברקה יפה במיוחד הייתה לבית האופנה פרגאמו, שליהק לקמפיין את פיטר סאביל בן ה-69, אמן ומעצב גרפי האחראי לכמה מהקלאסיקות הוויזואליות הגדולות של המוזיקה, מי שעיצב את עטיפות האלבומים של ג'וי דיוויז'ן, ניו אורדר, פאלפ, סוויד ועוד.
אבל מה שהחל אולי כגימיק, כניסיון להיות ויראלי, כתגובת נגד לדור הטיקטוק, או כחיזוק כוח הקנייה של הקהל הבורגני עם הכסף, מקבל היום פרשנות עמוקה יותר, עם היבטים פסיכולוגיים, חברתיים ופוליטיים.
בעידן כאוטי של שינויים מהירים וחוסר ודאות, מותגי האופנה מגיבים לתחושת הבלבול ולזהות המתערערת באמצעות בחירות אנטי אסקפיסטיות. כשקשה להבחין בין אמת לפילטר, הגבר המבוגר הופך לסמל של מציאות בלתי ערוכה. לא מדובר בגחמה, אלא בתגובה עמוקה למציאות שמתפוררת, בהתנגדות שקטה לשבירת הסדר הישן, בצורך לחזור אל העולם שהכרנו. כשהכל מטורלל מסביב, עולה החשק להיות קצת בומרים.
מאמר ב-Financial Times שעסק ברנסאנס הגברים המבוגרים בעולם האופנה, קישר את המגמה לכמיהה לדמות הגברית הקלאסית של פעם, עם ערגה לעולם הישן וקריאה לחזור לערכים המסורתיים. אפשר לקשר את המעבר של הגברים המבוגרים אל קדמת הבמה לנסיגה של תרבות ה-Woke והערכים שהיא קידמה, וגם לכאוס הגלובלי שרבים חווים מאז חזרתו של טראמפ לבית הלבן. העולם מחפש תחושת יציבות, כשגברים מבוגרים נתפסים כעוגן.
הליהוק המושלם: לוגן רוי עושה סטריט סטייל
אך השאלה היא מיהו הגבר הזה שאמור להביא לנו עכשיו את היציבות שאנחנו כל כך כמהים לה. "גברים לבנים מבוגרים תמיד היו חלק מהנוף התרבותי. קשה להיות מופתעים מהתופעה כי תכלס היא תמיד הייתה שם. אבל צריך לברר במה היא שונה ואיזה גוון יש לה עכשיו", אומר סהר שלו, עיתונאי אופנה בדימוס, ממקימי "הגרסונייר", בלוג אופנת הגברים הישראלי הראשון. "אם פעם הדמות של 'הגבר הלבן המבוגר' הייתה מזוהה עם שמרנות, נוקשות ואולי גם חוסר רלוונטיות, היום יש יותר ויותר דמויות שמראות צדדים אחרים לגמרי. האבא מ'התבגרות' בנטפליקס, שלל הדמויות הגבריות המבוגרות ב'הלוטוס הלבן' - הם מייצגים סוג חדש של גבריות, הרבה יותר שברירית, מסובכת ומסוכסכת, והם עומדים מול עולם שבור לא כילדים מעצבנים שגוללים את חייהם למוות כדי לבדוק עם איזה סניקרס כדאי לצאת לראות את סוף העולם, אלא כאנשים שכבר עברו משהו בחיים שלהם, והצער, השבר והסיפור שלהם הרבה יותר גדולים".
"במובן הזה, להתייחס אל הגברים האלה כעוגן של יציבות בעידן של חוסר יציבות יהיה לחטוא קצת לאמת. הגברים הלבנים האלה הם משענת קנה רצוץ, אבל לפחות הם קנה רצוץ שמודע לשבירותו ולחוסר האפשרות שלו לתקן את העולם. זה לא שהגבר הלבן החדש הזה הוא טוני סופרנו שיכול בעזרת הקודים של המאפיה לארגן את העולם, או להיות צודק כמו סופרמן, או להבטיח עולם יפה כמו דונלד דרייפר. הגברים האלה מודים בכישלון שלהם, יש להם קמטים כי הם עברו משהו בעולם הזה, והיופי שלהם נובע, לפחות ככה זה נראה לי, כי הם עדיין אבודים - גם בגיל 60. ובמובן הזה הם צעירים לנצח, כי הם באמת לא יודעים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, והם לא ממש יודעים מה לעשות כדי לתקן את הרגע. השבירות הזו, חוסר האונים הזה - הם הסקס אפיל החדש".
בעשור האחרון, בעיקר מאז תנועת Me Too, מעמדו של הגבר הלבן הפריבילג עבר טלטלה של ממש. אבל דווקא מתוך הערעור, עולה גם נוסטלגיה, תרבות נגד המחפשת דמויות המייצגות סדר וכוח. הגבר הלבן הפריבילג הוא כרגע דמות טעונה המגלמת את המתח שבין הישן לחדש, והדמות הזו עושה קאמבק - לא בלגלוג, לא באירוניה, אלא עם אמירה תרבותית שהופכת אותה לדמות עגולה, מורכבת, פגיעה, ולכן גם רלוונטית.
את הגבר שראינו פעם בפרסומת לחברת ביטוח, נראה עכשיו בקמפיין לפראדה או בלנסיאגה. הוא אמנם עייף וחבוט, אבל מלא נוכחות. מתוך עולם מתעתע של אסתטיקה צעירה, גבריות פלואידית ותמונות מרוטשות, עולה געגוע לגבר הסטרייט הפשוט, היציב, השמרן, הפריבילג הלבן שהיה מושא לביקורת. המותגים מזהים את הפוטנציאל הטעון שבדמות הזאת: היא מעוררת תגובה, שיח, ובעיקר - רגש.
אז אחרי כמעט עשור בו מעמדו נסדק, האם הגבר הלבן הפריבילג מרים ראש? "אני חושב שהסטרייט הפריבילגי החדש הזה כבר לא באמת קיים. אוקיי, יש לנו את 'יורשים', שאין פריבילגים מהם, ואת החברים של דונלד טראמפ, אבל רוב הגברים האחרים, גם אם הם סגרו חופשה במלון של הלוטוס הלבן, הם מגלים מהר מאוד שהממלכה רקובה, שה-FBI כבר מחטט להם בתיקיות, ושתור הזהב אוטוטו נגמר", אומר סהר שלו. "זו תחושה שיש לכולם, לא משנה מאיזה צבע אתה. ולכן הסטרייט הלבן מרים ראש, אבל הראש הזה חרוש קמטים, פצוע, ובמקרה הטוב מפוצץ בוטוקס שיתפוצץ לו בפנים בקרוב. ודווקא בגלל כל אלה, הוא יכול סוף סוף לספר סיפור הרבה יותר מעניין, מרגש וסליחה על המילה הגסה - אותנטי".