אני לא גנרל, גם לא מומחה לביטחון לאומי, לא למדתי במכללה של נאט"ו, ולא השתתפתי בפאנל עם אלון בן דוד. אני בעיקר אדם שיש לו מספיק שכל בשביל לזהות מתי מישהו הובס, ומספיק ניסיון בשביל להבין שכשמישהו מובס ולא מעכל את זה הוא נהיה מסוכן. כמו ילד שהפסיד בשש-בש בפעם השישית ברציפות וצועק על הלוח. רק שכאן זה לא קוביות. אלה חיים שלמים. והיום, כמעט שנתיים אחרי, אפשר להגיד את זה בקול: אנחנו לא נלחמים כדי לנצח. אנחנו נלחמים כדי למחוק את ההשפלה.
כי השבעה באוקטובר לא היה "עוד פיגוע". הוא היה השפל הכי גדול בתולדותינו. הפתעה. טבח. חטיפות. כישלון טוטאלי של מדינה שלמה, בשידור חי ובזמן אמת בטלגרם. לא כיבוש אלא הפשטה. מהמדים, מהאשליות, מהגדרות. זאת לא הייתה רק מתקפה, זאת הייתה קריסה של הזהות. טראומה לאומית שחתכה עמוק בדיוק במקום שבו חשבנו שאנחנו בלתי מנוצחים. ומאז, אנחנו לא באמת נלחמים נגד חמאס. אנחנו נלחמים נגד הרגע ההוא. נגד התמונה ההיא. נגד התחושה הבלתי נסבלת שאנחנו כבר לא מה שחשבנו. שהכל היה שקר עטוף בדגל.
ולכן אי אפשר להפסיק. כי אם נפסיק, נצטרך להודות: הפסדנו. והודאה בהפסד זה לא משהו שהאיש עם השיער המודבק והאיפור מסוגל לעשות. במקום לעמוד מול הראי ולהגיד "טעינו, נפלנו, נקום", הוא שלף שוב את הקלף הקבוע: "ניצחון מוחלט". ומאותו רגע, זו כבר לא הייתה מלחמה על ביטחון. זו הייתה מלחמה על כבודו של אדם אחד. מסע אישי למחוק את כתם חייו מהזיכרון הקולקטיבי.
ובצפון? בצפון לא הייתה השפלה. היו טילים. היתה נטישה. היתה לחימה. אבל לא היתה תחושת הפשטה. לא נחרב שם הדימוי העצמי. לא הופשטנו מהמושג הכי בסיסי, של "אנחנו שולטים בגורלנו". לכן גם לא היתה תגובת נגד פתולוגית. צה"ל נכנס, יצא, תוקף מהאוויר כשצריך. בלי סיסמאות, בלי פנטזיות. בלי רצון לנקום את כבוד האומה. רק התמודדות. מורכבת. מציאותית.
אבל בדרום? בדרום קרה משהו אחר. הדרום הוא המקום שבו ההשפלה התרחשה. ולכן שם אין בלמים. אין אסטרטגיה. יש רק דחף כפייתי למחוק. למחוק את השבעה באוקטובר. למחוק את התחושה, את הדימוי, את הזיכרון. כל פעולה צבאית שם - היא כבר לא צבאית. היא רגשית. כל כניסה לעזה היא לא מבצע. היא שחזור כפייתי של רגע השפל, בתקווה שהפעם ננצח את מה שכבר קרה.
ומה קורה כשפצע מנהל מדינה? הפצע מדמם שוב ושוב. אנחנו חוזרים לשם שוב ושוב. עוד טנק, עוד מבצע, עוד מוות. וכל ילד שנשלח לקרבי הוא עוד אסימון שנזרק על שולחן הרולטה הלאומית. "אולי הפעם ננצח". "אולי עכשיו נחזיר את ההרתעה". "אולי הפעם זה יעבוד".
רק שאין "הפעם". יש רק סיבוב נוסף. ועוד אחד. ועוד אחד. וכמו כל מהמר כפייתי שאיבד את הכול, האיש לא מסוגל לקום מהכיסא. הוא כבר לא מהמר בשביל לנצח. הוא מהמר כדי להרגיש לשנייה, שליטה. שייכות. כוח. כאילו אם יפסיד שוב, זה יהיה פחות כואב. אבל זה לא פחות כואב. זה רק יותר מסוכן.
וזה הרגע שבו הטירוף עולה מדרגה: עכשיו הם מדברים בגלוי על כיבוש הרצועה. לא עוד מבצע. לא עוד יעד מדוד. כיבוש. מושל צבאי. דגלים על גגות. תכניות חומש לגוש קטיף. כיבוש הרצועה הוא כבר לא הימור, הוא צעד של מהמר שנשאר בלי גרוש ומוכן לשים את הבית, הילדים, הכלב והכבוד הלאומי המדומיין על "שחור 22" וללחוש לדילר: "עוד סיבוב". רק שהקזינו כבר נסגר. כיבוי אורות. הפסדתם הכול. נא להשאיר את האגו בכניסה.
והכי גרוע? אנחנו מתחילים להתרגל. להתרגל לזה שהחיים הם רולטה. שהחטופים הם סעיף שולי. שהם שם - חיים (עדיין), רעבים, רזים, שותקים ואנחנו פה, מתזמנים טנקים לפי כותרות. אנחנו מתרגלים לזה שחיילים נהרגים כי אין אסטרטגיה, רק הדחקה. רק כדי לא להתמודד עם העבר שלנו. אנחנו מתרגלים לעובדה שהעולם שונא אותנו, שהכלכלה מתפוררת, שהחברה נמסה מבפנים, וכולנו ממשיכים לשחק, כאילו אולי הפעם ייצא אדום. אבל אין יותר אדום. אין יותר שחור. יש רק אפר. ושולחן רולטה ריק.
ואני לא מפחד מהחמאס. לא מחיזבאללה. לא מהאו"ם. אני מפחד מזה שנהיה עם שלם שבוי בתוך פצע, מסרב להשתחרר. פוחד להודות שנפל. מעדיף להקריב מוסר, היגיון, אנשים, רק כדי לא להרגיש מובס. אבל ככה מפסידים באמת, כי חיים לא נבנים מהדחקה. ואסטרטגיה לא נוצרת מפצע פתוח. ריפוי מתחיל במילה אחת: טעינו. ומיד אחריה עוד אחת: נלמד.
אם לא נקום מהכיסא הזה עכשיו, הפצע ימשיך לנהל אותנו, עד שלא יישאר את מי לרפא.