הנה סקופ לא ממש מטלטל: אני לובש כתום, ולא - זה לא בגלל ההתנתקות. זה גם לא בגלל אהדה לבני יהודה או לנבחרת הולנד, לא בגלל יש עתיד, קרביץ או תן ביס, לא פריק של דלעת גזר או בטטה, ובינתיים לא קיבלתי הצעה להחליף את ציון ברוך בקמפיין בפח הכתום. אני יודע, השילוב של דוס, ימני, שלובש כתום, צועק התנתקות. אם הייתי מקבל שקל על כל אחד שהופתע שאין קשר בין לבישת הכתום להתנתקות לא הייתי בעניין לקמפיין לפח הכתום.
מדובר בשריטה. הכתום הוא צבע שמח, מרים ואופטימי. זה התחיל בשעון כתום, עבר לחולצה, קצת בנעליים, ומפה לשם אני נשוי לג'ינג'ית. כמה מפתיע. אברי גלעד אמר לי פעם "גם אני הייתי ככה, אתה עוד תתבגר". ובכן אברי, לא בטוח שזה נכון.
בשבועות האחרונים, העובדה שאני לא לובש כתום בגלל ההתנתקות קצת מתערערת לי. לאחרונה פתחתי בפייסבוק פצע של עשרים שנה - החלק שלי בתקופת ההתנתקות. שירתתי בחטיבת דובר צה"ל, ראש דסק תקשורת דתית, בורג במכונה שדיבררה את התכנית שעשרים שנה אחריה הפכה לתפיסתי לחטא נוראי ואחת מהסיבות לשבעה באוקטובר.
חוכמת ההמונים פסקה שגם אם לתפיסתי לבישת הכתום היא לא בגלל ההתנתקות - התת מודע שלי צועק אחרת. האומנם? יש מצב. לא יודע.
במשך עשרים שנה הדחקתי, אינספור רגעים כאלה שמרתי בבטן. הרגע המבעית של שני טורים לובשי שחורים מגיעים לגן העדן הירוק של נוה דקלים. הרבנים האוחזים ביד אחד ספר תורה וביד השניה דגל ישראל עם סרט כתום, ובוכים תוך כדי שירה בנצרים, קול ניסור השער הצהוב וריח שריפת הצמיגים, וגם רגע השבירה שבו עיתונאי שאיתו הייתי בקשרי עבודה קרובים נסחב מול עיניי כמו שק תפוח אדמה מביתו בשירת הים על ידי חיילים, מול עיני ילדיו ואשתו הבוכיים - שהשאיר אותי בלי אוויר בריאות, ובכי צורב שגרם לאחד הקצינים במקום להורות לפנות אותי משם אל מחוץ לרצועה.
עשרים שנה הדחקתי, לא רציתי לפתוח את זה. למה עכשיו? כי אחרי השבעה באוקטובר, ויחד עם ציון עשרים שנה, המסר חשוב.
בחודשים האחרונים חזרתי לעזה. מלחמה אי אפשר לסקר מהמשרד, ובמסגרת הכניסות עם דובר צה"ל חזרתי לשטח. בשער הכניסה הלב דופק, בנסיעה בתוחמת הצפונית, בציר נצרים, בציר פילדלפי או בנקודה הדרומית ביותר שפעם נקראה "רפיח ים" והיום נקראת "מוצב אסף" על שמו של גיבור ישראל אסף חממי. שם על כורסא בראש הצוק, עם רוח בפנים, חוף ים כחול ומבט לאופק עד לארובות אשקלון, עולה רק מחשבה אחת - איך לעזאזל ברחו מפה?!
אל מול האיתרוג המטורלל של אריק שרון והנדסת תודעה שציירה את המתיישבים כפורעים, אלימים ומסוכנים, לא נותר סיכוי. בעודו נסחב על ידי ארבעה חיילים מחוץ לביתו, זעק פרופסור סודי נמיר, הרופא של גוש קטיף, ש"יכנסו מפילדלפי מיליון רוצחים, קטיושות על אשקלון, מרגמות על שדרות, רצח בנתיבות זה מה שיהיה!", זעק, ניבא, הזהיר, ואף אחד לא שמע.
עשרים שנה אחרי, מדינת ישראל למדה לקח. בריחה היא תבוסה, מי שברח מרצועת עזה חטף בכפר עזה, מי שהתקפל מנצרים חטף באופקים, מי שהתנתק מנוה דקלים חטף בקיבוצים.
מדינת ישראל מתעוררת מקונספציה, קשקושי "אם להם יהיה טוב - לנו יהיה טוב", ו"בואו נכניס מזוודות כסף והם יבנו את סינגפור" התנגשו אל מול חבורת רוצחים, אנסים צמאי דם יהודי. במקום סינגפור קיבלנו עיר תחתית, אבל לא כזו עם רכבת מפותחת, אלא מנהרות מוות. שכנינו לא רוצים שלום, בחדרי ילדים ברפיח, על ארונות עם ציורי פרפרים ורודים, הוחבאו טילי נ"ט. בבתי הספר בחאן יונס למדו ילדים את תורת מיין קאמפף כדרך חיים.
הנה חשבון קשה מאד לעיכול אבל חשוב להכיר: על פי נתונים שפורסמו בעיתון הארץ, מאז כבשה ישראל את רצועת עזה ביוני 1967 ועד ההתנתקות באוגוסט 2005 נהרגו ברצועה 230 ישראלים. ביום אחד (!) בשבעה באוקטובר נרצחו 1163 אנשים. אין מה להוסיף.
התנתקות מרצועת עזה הייתה טעות נוראית. תבוסתנות אידיאולוגית, מסר נוראי לאויבינו, אסון אסטרטגי, מחדל ביטחוני, פשע לאומי שאת תוצאותיו אנחנו משלמים עד היום.