הבסטיז היילי וקנדל התייצבו יחד במסיבה של מגזין W בלוס אנג'לס, שמשכה אליה את האנשים הכי יפים בתעשייה. השתיים הגיעו עם סטיילינג המבוסס בעיקר על מחוך קטן וצמוד (מאוד). לא ברור אם היתה כאן חלילה איזושהי העתקה, אולי מדובר בכלל בהשראה, או בתיאום בין קולגות. בכל מקרה, את זה נשאיר להן לברר בארבע בעיניים. מה שכן, כל אחת לקחה את זה לכיוון שונה.
הג'נרית הלכה על טופ שיפון בגווני קרם ושחור עם הדפס נקודות ופפיון גדול במרכז. זהו דגם יפהפה בסגנון רומנטי, מהקולקציה של בית האופנה האיטלקי ולנטינו, המעוצב בצללית סקסית שמזכירה את הווייב של שנות ה-50. קנדל חיזקה את הלוק עם קארה שופע ושובב.
הביברית לעומתה, נדחסה עמוק לתוך מחוך סטרפלסי צמוד בצבע בז', דגם אדג'י מבית המעצבת הבריטית סטלה מקרטני. להשלמת המראה המינימליסטי והנקי של כתפיים חשופות, היא בחרה בגולגול מוקפד ומהודק.
הלוקים היפים של שתיהן הוכיחו שוב עד כמה טופ אחד חזק הוא באמת כל מה שצריך כדי לייצר אאוטפיט שיקי ונטול מאמץ, שמתאים לכל מיני סוגים של אירועים.
לצורך העניין, הטופים הללו היו עובדים מעולה גם אם לא היו מגיעים בשילוב עם חצאית שחורה צמודה (במקרה של קנדל) או מכנסיים מחויטים (במקרה של היילי), אלא משולבים עם ג'ינס ליוויס הכי רגיל, בגזרה לוסית.
קפיצה היסטורית קטנה: מתחילתו במאה ה-16 ועד לשיא במאות ה-18 וה-19, המחוך היה כלי נוקשה להידוק הגוף, פריט לבוש מגביל ומדכא, שהתחבר לאידיאלים של שליטה וצניעות. אליו נדחסו והשתחלו נשים בכל יום מחדש. בגרסתו המאוד קשיחה וחונקת דאז, ההשפעות של לבישתו לטווח ארוך היו קיצוניות וזימנו נזקים בריאותיים - מקשיי נשימה ועד לאיברים שהוסטו, שלא נדבר על ההשלכות הפסיכולוגיות, ובקיצור, סבל רב ומיותר.
עם הזמן הפכו המחוכים ממשעבדים לבחירה אופנתית מעצימה, בהפוך על הפוך, ובחסות הגל הפמיניסטי שהתגבר במחצית הראשונה של המאה ה-20. נשים החלו לנכס לעצמן את הזכות על גופן והשתמשו במחוך כאמצעי ביטוי פרובוקטיבי במודע, שמנכיח את חופש הבחירה והמיניות שלהן. בשלהי הניינטיז הוא כבר החל לזלוג מקטגוריית ההלבשה התחתונה החוצה, ולא בכדי. הקורסט הוא מיוחד, מהנה, סקסי ובעיקר בלתי צפוי.