השילוש הקדוש של פלורנטין: "מתלבשים, משתמטים, משתמשים"

יש ערים שמייצרות אופנה ויש שכונות שמחליטות מה יישאר. בדיוק כמו שמנהטן מכתיבה כבר עשרות שנים את הקצב האופנתי של ארצות הברית - מהרחוב, לא מהמסלול. כך, גם פלורנטין עושה את זה בישראל.

הגברים בפלורנטין לא מחכים לאישור. לא מתרגשים מטרנדים, לא שואלים "מה עכשיו?", ולא מחפשים השראה באינסטגרם. הם פשוט מתלבשים. לפעמים זה נראה כאילו הבגדים נאספו באקראי, אולי אפילו מהרצפה. אבל איכשהו, בתוך הכאוס, חיבורי הצבעים הלא מתנצלים והשכבות הלא צפויות, זה עובד. אפילו מאוד.

האופנה כאן לא נוצרת בסטודיו סטרילי. היא נוצרת על ספסל, בקפה, ליד גרפיטי של "בשר זה רצח". בחיבור שבין האנשים לוייב-הפלורנטינאי: דיבור קצת מתנשא, אופי מחוספס, ביטחון שקט שמרגיש כאילו הוא קיים עוד לפני הבגדים. שכבות א-סימטריות, מכנסיים רחבים, מעילי עור כבדים ותרבות יד שנייה אחת גדולה - שנותנת את אותותיה ברוב המוחלט של הלוקים.

וכמו בכל מוקד אופנה אמיתי, הסטייל עובר מאדם לאדם. בלי אינפלואנסרים (הם פשוט מעל זה בפלורנטין), בלי קמפיינים. מישהו הולך עם משהו שאתה לא בטוח אם הוא עובד. ואז אתה רואה עוד אחד, ועוד אחד - ופתאום אתה מבין: יש כאן זרעוני טרנד. והם בדרך החוצה, אולי, לשאר אזרחי המדינה.

"מתלבשים, משתמטים, משתמשים - זה השילוש הקדוש של פלורנטין", אומר בגיחוך דן, בן 34, מעצב שחי בשכונה. "מצחיק שאנשים מבחוץ חושבים שפלורנטין היא כאוס. האמת? היא הרבה יותר מסודרת ממה שנדמה. אני גולנצ'יק, סטרייט, מעצב אופנה, לא מעשן ולא שותה. פלורנטין היא לא הסטריאוטיפ שהדביקו לה. היא פשוט מקום שנותן לך להיות מי שאתה, גם בסטייל".

ובדיוק בזכות זה - השילוש הקדוש של פלורנטין בעיניי הוא: לא מתאמצים. לא מתנצלים. לא מתיישרים. יש בשכונה הזאת משהו עיקש. כמעט עוין לטרנד הבא. מי שמגיע לכאן עם לוק מתוכנן מדי, נחשף מיד. מי שמחפש תשומת לב - נבלע. ומי שמגיע עם שקט פנימי, עם בגדים שמספרים סיפור אמיתי, מוצא בית. פלורנטין מרגישה קצת כמו קיבוץ, לא מחבקת אותך מיד. צריך זמן. צריך להסתובב. לשבת. לראות. לטעות. להבין שהסטייל כאן לא נמדד במותגים, אלא באומץ. באומץ ללבוש משהו גם אם אתה לא בטוח שהוא "עובר".

בפלורנטין אפשר למצוא מישהו הולך ברחוב בחליפה שנראית כאילו נשלפה מהפח, ומנגד, מתנהג כאילו גוצ'י עצמם שלחו לו אותה אישית מהמטה הראשי במילאנו. זו לא יומרה, זו שפה. כאן לא מתלבשים כדי להרשים - מתלבשים כי זה מרגיש נכון. האופי מחזיק את הבגד, התמונות מדברות בעד עצמן.