אופנאחס

היה לי סיוט בהקיץ, ובו כיכבה הפרסומת לתוכניות הטלוויזיה בכבלים, הפעם - בגירסת הנערה בריאת הלחיים, הלוקה בחזיונות שווא. ובחלומי, הפסיכיאטר מציג לי כרטיסיות מרוחות בכתמי דיו סימטריים, ומדובב אותי ליפול למלכודת הפסיכים המוכרת:
"מה את רואה כאן?"
- "אני רואה מכנסי ג'ינס מדהימים, בגיזרה נמוכה, במידה 44!"
"נכון! נכון מאוד! – ומה את רואה כאן?" - הוא שולף כרטיסיה חדשה ועיניו בורקות.
- "כאן אני רואה גופיית לייקרה הורסת, במידה XL!"
"ברור, ברור! עם כל המלמלות הקטנות מסביב! את גאונה! גאונה!".
הדוקטור מותח שרשרת שיני קולגייט מנצנצות מאוזן לאוזן. ניכר בו שהוא לא מתכוון לוותר על הפציינטית המחוננת שלו כל כך מהר. ואני, כשרופא מרוצה ממני, מייד מתמלאת אמביציה היפוכונדרית, משכללת את הביצועים ונותנת בסימפטומים.
וכך זה נמשך, ונמשך – כשמכל הכרטיסיות שמתעופפות כקונפטי באוויר, מרצדים לי בגדים מופלאים בשלל מידות קסומות ונדירות - עד שבתגובה מוסכמת מראש למבטו הפסקני של הרופא, הטראנס נקטע - ושני גברתנים במדי אחים גוררים אותי לאשפוז כפוי במחלקה הסגורה של "מתאים לי".

מה שבאמת עצוב, זה שתסריט שכזה איננו כה בדיוני או נדיר בחברה עדרית ונטולת שאר רוח כשלנו, המקדשת ביראה את מודל הדוגמנית בעלת מבנה הספגטי שבלע שני מסטיקים עגולים. להיפך. התאור שלעיל עוד מתון יחסית לחוויה אליה נדרשות בחורות ונשים נורמליות להיחשף, בבואן לפקוד, בשיא התמימות וטוהר הכוונות, את מתחם האימה המכונה - חנויות הבגדים.

ראשית, יש ליישר קו עם העובדות הלא לגמרי פוטוגניות, ולסכם סופית שאישה במידה 40 עד 46 היא לא אישה שמנה. היא פשוט אישה. לעתים קרובות – אפילו מצודדת, ובעלת פרופורציות נעימות. אשה עם גוף שבירכתיו מצטופפים בנחת אברים פנימיים חיוניים, צלעות שלמות ורחם שמשנה את נפחו אין ספור פעמים בחודש. לא אשלח אתכם לעיין בביוגרפיות של מרלין מונרו, אבל אתם יכולים להאמין לי כשאני מזכירה לכם שהפין-אפ גירל האלמותית שנמרחה על קירות המוסכים הנחשבים בזמנה, היא כולה נורמה ג'ין פרום דה בלוק, שלבשה חצאיות במידה 44. לא נרחיב כאן גם אודות הנתון השחוק – אך המעודד שמשתמע מכל סקרי המגזינים, לפיו גברים, כשמונעים מהם לרגע הסחות דעת ומכבים להם את הפלייסטיישן, נוטים להודות שעל דקיקות הם נהנים לרייר, אך בבעלות הגוף דמוי הגיטרה הם מעדיפים לגעת.

ובכן - בפועל, בבואן אל היכלי המחלצות הקונבנציונליים (שכן, אף אחת לא רוצה להתלבש כמו אמא שלה, ולא משנה כמה הצניעו בעורמה את הלוגו המפליל של "מתאים לי" מאחורי הקרסול ובתוך הבטנה), גם הזקופות והמטופחות שבנשים מלאות הגוף, מסגלות לעצמן בתוך שניות ספורות יציבה שפופה, משובללת ומתנצלת, כאילו היו בהמות משא מאובקות שהוצנחו בטעות לתוך לול אפרוחים המומים ורכים.

וזה קורה, מפני שתפאורת החנויות המתעתעת, המבטיחה לכאורה שפע אפשרויות לכל טעם ולכל מטרה, מתגלה פעם אחר פעם - בעליבותה ובחרפתה - כרשת פנימית מוגבלת, שקוד הכניסה שלה שמור בזדוניותו אך ורק לנערות דקיקות ומורעבות, שהשחיתות הקולינרית הפרועה ביותר שהן מפרגנות לעצמן (ורק בארועים חשובים) מסתכמת בגביע דיאט יופלה עגמומי, בטעם אספרטיים אתלטי.

כאן, נכונה ללקוחה הדשנה והנאיבית סצינת "דלתות מסתובבות" קלאסית, בשינוי טראגי אחד: בכל דרך בה תבחר, תיטרק לה הדלת בפרצוף - וגם תשאיר סימנים. העלילה, אם כן, מתפצלת לשתי אפשרויות נפוצות. בראשונה, את פניה המעונות של הלקוחה, המרוטה מכיתות רגליים נואש, תקבל מוכרת גרומה, אנטיפתית, צרובת שיזוף מכונות אחיד, חמושה - כשאר רבבות כפילותיה – במכנסי צינור מפוקקי שחלות, שמבטה חלול וכולה אומרת רעב עויין לסיגריה שבמקום הלאנץ'. אך ככל זבנית העובדת על בסיס אחוזי מכירה, הנ"ל תעשה הכל בכדי שהלקוחה המסורבלת, ששותה לה בשלוקים גדולים מדי את חמצן המזגנים הממותג, תצא כבר מהחנות. ועדיף - עם שקית. מכאן, הדרך אל מחול השדים תלולה, חלקלקה ומשולטת בקפידה. לפני שתספיק הלקוחה לגמגם הברה וחצי הברה בגנות הדגמים וכנגד דלות המידות, תמצא את עצמה מאושפזת בתא ההלבשה, מנותקת מרגשותיה ונאבקת בקהות חושים ובהכנעה מקוממת בזוג מכנסיים במידה 2 המסתורית, שהמוכרת נשבעה בפלטפורמות שלה שהם מקבילים למידה 48 של "עונות", ועולים אפילו על אמא שלה. והרי ההמשך ברור מראש. אין, ולא יהיה סיכוי שהמכנסיים יצלחו את אזור הברכיים ויגיעו בשלום ליעדן. ובכל זאת, תשתכנע הקורבנית לבצע את הרכישה האומללה, מתוקף לאות הנפש - והגוף שהותש מהכנסה סדרתית של הבטן מול המראה - ואמנם תצא מהחנות עם עוד שקית שתעשה את דרכה לארון של האחות הקטנה, עוד טרם נתלש ממנה תג המחיר.

האפשרות השניה קצרה וכואבת הרבה יותר, ועל אף שהיא נשמעת גרוטסקית מכדי להתקיים במציאות, איננה בהכרח מופרכת מקודמתה. כאן, אין הלקוחה זוכה להעביר את ידה בליטוף עורג על מצעד שמלמלות הקיץ הענוגות, שכן קולה הצווחני והחף מרגישות של המוכרת חוסך ממנה את הטירחה מראש, ומכריז מיידית ובלי התעכבויות על ניסוחים מעודנים ש-"חבל לך על הזמן, מתוקה. אין לנו שום דבר במידה שלך". ושתקום הבחורה בריאת הגוף שלא עברה את דרך היסורים הזאת מעולם.

טלו דוגמא נאורה והשראה כלכלית מאחינו האירופאים. למשל - הבריטים. שכן, בלונדון, בירת האופנה המאוד מגניבה, כבר הפנימו מזמן את פוטנציאל השיווק העצום הטמון בפרגון טווח מידות נדיב בענף ההלבשה. שם, אין חנויות ספציפיות למידות גדולות. טוב, אולי יש, אבל לא הרבה. ולא שאין בלונדון נשים מלאות גוף, יש ויש. רק מה, לא מתייקים אותן כפליטות חברה מאותגרות אופנתית. לא מבודדים אותן לגטאות של טריקו זול - גזרות מביכות של דודות מקשישות - ואפליקציות מקושקשות מליין "המורה חדווה". כך שבכל חנות בגדים רגילה, ניתן לרפרף ביד קלילה על פני הסטנד המסתובב של הדגם הכי נחשק, ולעלעל בשיא השאננות במגוון מטורף של מלבושים מרנינים, שסקלת המידות שלהם מתקדמת בטבעיות וברכות ממידת בר רפאלי ועד למידת רוזאן בר. זו