לשחרר את רודריגו

כמו ידעונית מקשישה המתפרנסת מחיזוי עתידם של מוכי גורל בכדור הבדולח שארגנה לה ההפקה, כך ישבה לה שרון אילון בקיטונה האפלולי, מטורזנת ומפודרת כאמה החורגת של שלגיה. אקי, גמדון בית כפוף ועייף, הדריך את ארבעת אסירי המציאות המדומה ולימד כל אחד מהם בנפרד כיצד לתרגם את גוון הלב שיחכה לו בתיבה שיקבל משרון בתוכנית הלפני אחרונה.

צפיתי רק בשלשה פרקים של "קחי אותי שרון". בראשון, כי חייבים. אולם כבר לאחר מקבץ הפרסומות הראשון התחלתי לזוע באי נוחות. שרון פתחה את הפה. היא דיברה, היא צחקקה, והיא הצמיחה לי יבלות קטנות ודלוקות על עור התוף. נעמדתי על רגליי האחוריות והמתנתי בדריכות. ואמנם, עד תומו של הפרק הראשון, פני מראה איפור החורף של לנקום בהם התהדרה הפקאצה, החלו להפחיד אותי. הם גדלו. הם מילאו את המסך. הגומות של שרון העמיקו והחשיכו כמאיימות להפיל לתוכן זבובים תועים. מרגע לרגע חששתי מפני נסיגה לא מתוכננת של מועמדים מהסט אל עבר הטרמפיאדה הסמוכה, אך נדמה שהייתי לבדי בחששי זה, והתוכנית התנהלה כמתוכנן. איש בסביבתי הקרובה לא הבחין במחזה האימים שהלך והתפתח מול עיניי. כולם נורא נהנו.

הפרק השני בו צפיתי היה הפרק בו רודריגו נזרק (באופן כמעט סופי) לראשונה, והשלישי אליו נקלעתי היה הפרק ששודר אתמול, בו רודריגו נזרק (באופן סופי) בשנית. כאן, בנקודה זו ממש, בה ארגנה לנו שרון שיט נוסף חינם בשלולית הדם שנקוותה סביב לבו של רודריגו, כבר איבדתי את שלוותי. בפעם הראשונה בה הושלך הלטיני השמח והרך בשנים לכלבים, הצטעפו עיניי והתלחלחו בהתאמה עם עיניו הקרועות, המזוגגות, המיוסרות כל כך. כמה פוטוגניות בלתי מתאמצת יש בו, בנער התענוגות הגמיש, מסותת הלחיים, קרוע העיניים, המתוק והחביב הזה, המודע-לא מודע לאיכויותיו הספק בישניות ספק רומזות "גם אם היית בת 60 הייתי חושק בך. בשבילך – הייתי עובד שבע שנים בסווט-שופ של נייק. רוצה חצי קרמבו?". דווקא כאן לא הייתי לבד. יחד אתי, מסתבר, רטטו לבבות היחצנים כולם, ועשרות רבות של הזמנות להשתתפות בתצוגות אופנה ובהשקות נוצצות נשלחו לקנח ולספוג בתנועות ענייניות את דמעותיו של רודריגו. צלצול הז'יטונים החל מלחין את עצמו, והנער למד לתעל את משיכות הכתף המבוישות עמן נולד קומפלט לכדי פריימים קסומים המסוגלים למכור כל מוצר, גם אם אינו במבצע.

אני טוענת שזה יכול היה להיגמר בפעם הראשונה. היינו מספיקים להחלים ולקנות את כל הגופיות ותחתוני הבוקסר שרודריגו יפרסם לבטח בעוד כשניה. אך כפי שיודעת כל בז'יז'ינה שרון אילונית, אין חדווה גדולה מלסובב סכין בלבו של קורבן - פעמיים. הפעם, כשרודריגו נקרא למאורתה מוקפת הלפידים של שרון, זיהיתי ביציבתו איזה חוסן זוטא, נינוח ומפוכח. המבט הבתולי, הטרוף, הועשר בגוונים של "יאללה בכיף". כמעט הושבה אליי נשימתי. הפעם כבר ייחלתי לאותו הסוף בדיוק. קיוויתי, ממש פיללתי, לשילוחו של הנער הטוב אל מחוץ לדוכן הנקניקים של שרון. רציתי, בשבילו, את החופש. איחלתי לו עתיד מאושר, משוחרר, מצוחקק ונוטף הורמונים, כפי שיאה לנער חמודות בגילו. "זרקי אותי, שרון", מלמלתי בפגאנית קצבית. הדלקתי מצית וחיכיתי. זה קרה. המרשעת המפונקת והחומרנית הגישה לילד החמוד שלי לב לבן משוקולד. החסרתי פעימה כשהוא נגס בו, מחשש למילוי קרם ציאניד במקום רום, אך כשזה החווה לעברה של שרון והגיש את השוקולד החיוור אל פיה, לא יכולתי שלא לקוות שאולי בכל זאת מדובר באיזה בונבון שפג תוקפו, או משהו. לפחות שיהא זה ממתק עכור ומתולע, שימחק לה את העווית מהלחיים. מה שישאיר את רודריגו הקט בריא, שלם וטוב לבב, חף מעולה של משכנתא פולנית, חופשי מסיורי איתור טפטים פרחוניים בחברתה של חמותו לעתיד, כזה שחרותו החדשה תותיר עבורו סיכוי הוגן למפגש עם כוסית באמת נחמדה.