נכנסתי רק לקנות שמפו

רוב ימות השנה אני מגלה את מידת האחריות הדרושה כדי לתת להגרלות לעבור לי ממול. אפילו ל-50 מיליון של הפיס לא עשיתי טופס. האנשים במסיכות הטפשיות המופיעים מדי פעם בעיתונים עם סיפורי ה"אשתי אמרה לי למלא" דווקא עושים חשק, אבל ישר אני חושבת על הסיפור החלופי: הלוואי שיום אחד יופיעו בעמודי החדשות צילומיהם מכורכמי הפנים של מפסידי הפרס, עם הכיתוב: "ח', מובטל מנצרת ואב לשבעה, הוא המפסיד בהגרלת הלוטו שנערכה אתמול. 'אשתי הכריחה אותי למלא טופס', אומר ח', 'בהתחלה התווכחתי, אבל בסוף השתכנעתי. שמתי 50 שקל ולא הרווחתי כלום'". וזה עוד בלי לדבר על הזבלנות לשמה הכרוכה באיסוף מכסי קוקה קולה או עטיפות של יוגורטים, קלפים של בראץ ממקדונלדס וכל שאר האוספים שהתאגידים תובעים ללקט חדשות לבקרים. ניסיון העבר מלמד שהדבר היחיד שיוצא מכל האיסופים האלה הוא אף פעם לא הפרס, רק בלגן כשהם נעים ממקום למקום בבית. מה גם שפעם אחת מצטרפים למבצע _ וזהו, הלך עליי. אי אפשר לפרוש באמצע. מהגרלה שנכנסת אליה משחרר רק הפרס, כשהוא הולך למישהו מנצרת. תמיד בסוף הזוכה הוא ח' מנצרת, אבל מספיק מכסה אחד מעוך ומשומש של יוגורט שמאפשר להרכיב סיסמה, או אס, או השד יודע מה, וכבר לא מעיזים לזרוק אותו. אולי ברגע זה אני מעיפה לפח חופשה בנורבגיה, אופני ראלי הרים או מה שלא מגרילים שם?

ובכל זאת, ברשת המבצע החדש של הסופר פארם נפלתי כפרי בשל. סתם, סתם עברתי לקנות קצת אבקת כביסה, שלישיית מוצצים, קרם ידיים ומנטוס, כי היה בקופה, ושלאק, הגעתי ל-99 שקל, סכום הקנייה המעניק את מעטפת הפרס. במעטפה שלושה קלפים שאם צוברים מהם סדרה מקבלים חופשה ביורו דיסני או בובת מיקי מאוס ענקית, או _ כרגיל, נו. בטפשות שכחתי שאסור בכלל להתחיל. במעטפה שלי היו לגודל הזוועה שני מיקימאוסים, כך שחסר לי רק עוד אחד לפרס הגדול, וכמו פראיירית אני רק מחפשת תירוצים לקנות דברים בסופר פארם, דווקא עכשיו, כשיש בבית די חיתולים ואקונומיקה ושמפואים, כל ההארד קור שבאמת מעגלים את הסכום בקופה לכפולות של 99 שקל ולשלל מעטפות פרס. כבר שבוע אני קונה שם מוצרים מופרכים רק בשביל המבצע. ולא ייאמן כמה המצאות פיקטיביות מוכרים בסופר פארם. קעקועים חד פעמיים, שפתונים בטעם תות, ג'ל מט לשיער ומדבקות חמות.

המדבקות "בודי היט", למשל, מצוידות בסיסמה "הנח ושכח" ונועדו להדבקה על הבגד, בשום פנים לא בדיסקרטיות על הגוף, שכן כל הפואנטה שלהן היא שהן מתחממות לטמפרטורה של 53 מעלות עם אפשרות לטפס לטמפרטורה מקסימלית בת 68 מעלות, לא משהו שהייתם רוצים לחטוף ממנו כווייה. פואנטת המדבקות היא הקלה על כאבי שרירים ומפרקים, או סתם חימום האיברים הקפואים. בכל אריזה יש שלוש מדבקות שמנמנות, גדושות באבקת ברזל, מים, פחמן פעיל, מלח, אבקת עץ ומינרלים. אחרי שמילאתי את הוראות היצרן, המתרה על האריזה כ-200 פעם מפני כוויות ומדגיש ששמים את המדבקות אך ורק על הבגדים, יצאתי לסיבוב בדואר, רק ששכחתי שעל החולצה שלי מתנוססת מדבקה בגודל של מעטפה וכך זכיתי לגרוף מבטים תמהים מכל עבר, הערות "תסלחי לי, נדבק לך שם לכלוך" אסרטיביות ושאלות "מה יש לך על השרוול?" מנומסות. וזה היה רק הפרק הראשון. כיוון שהמדבקות טובות ל-12 שעות, בערב, בבית, ברגע שהפסיקו להקשות עלי בשאלות, שכחתי שוב מהמדבקה ושמתי אותה בשמחה בכביסה, רק כדי לקפוץ בבהלה בחצות ולרוץ לשלות אותה משם, תוך חשש שברגע זה היא הגיעה לטמפרטורת השיא שלה והכביסה עולה באש. שום דבר. המדבקה שכבה לה, לבנה ובוהקת. לא שהחולצה לא התחממה, אך 53 מעלות קשה להאמין שהיו שם. סתם חום נעים השקול להחזקת הידיים מול רדיאטור. פרט לחימום החולצה לא קרה דבר וחצי דבר. אני לא הרגשתי כלום.

35 שקל עולה מארז הכולל שלוש מדבקות המיוצרות ביפן, והתועלת העיקרית שצמחה מקנייתן היא זיכוי לחפיסת קלפים נוספת להגרלה, אם כי הפעם זכיתי בדונלד דק שמקנה בובת פרווה בלבד, במקום קלפי המיקימאוס השווים יותר.