היום, 25 במרץ, יוצא לאור ספרה הרביעי של אלונה קמחי, "לילי לה-טגריס". הספר עוסק בשאלות הנוגעות למקורה של האהבה, ולתהייה האם היא יציר תבונה הבא לשחרר את האדם מכלאו החייתי, או שמא חוק טבע גחמני ולא בררן שאין ממנו מנוס. לספרה החדש של קמחי קדמו רבי המכר "אני, אנסטסיה", שזיכה אותה בפרס אקו"ם ליצירה בעילום שם (1993) ובפרס נוצת הזהב (1996), "סוזנה הבוכיה", שזיכה אותה בפרס ברנשטיין (1999) ובפרס ויצ"ו צרפת (2002), כמו גם ספר הילדים "מושלמת והמעגל המכושף".
מתוך "לילי לה טיגרס" / אלונה קמחי / הוצאת כתר
פעמים רבות כל כך לשתי בזיכרוני פיסת עבר דחוסה זו, עד שכל מה שנותר בידי הוא אלתור ג'אז פרום קצוות. אני מנסה לזהות את מנגינת היסוד.
אך זהו רק זיכרון של זיכרון.
שתים עשרה שנים אחורה. טיסה טרנס-אטלנטית כך וכך רגל מעל. בת שמונה עשרה, טסתי לממש את מתנת הגיוס של הורי - שבועיים בקליניקה חדישה להרזיה בא?פ? סט?ייט ניו יורק.
זו היתה הפעם הראשונה שבה עמדנו להיפרד פרידה ממשית כל כך. אמנם מסלול ההרזיה במחנה עמד להימשך רק שלושה וחצי שבועות, אך הורי חוו פרק זמן זה, בשילוב עם קילומטרז' של אוקיאנוס שלם שיפריד בינם לביני, כקרע אלים כל כך, שאפילו קו סיומו הנראה לעין היטשטש אצלם לכדי עתיד מלא אימה ומעורפל, כאילו נשלחתי עם ג?יסות הצבא האדום עמוק אל עורף האויב ושובי, כשו?בם של הלוחמים, מוטל בספק.
לאמיתו של דבר אני חבה את תעוזתם ונדיבותם הסופית להתעקשותה של סבתי רחלה, א?ם א?מי, שבדירתה קבעתי את מעוני הנוכחי. סבתא רחלה היתה ההפך המתמטי של אימא - גבוהת קומה, גרומה וחסונה, בעלת פנים חזקים ורמי חוטם, שככל שהזקינה הפכו לגבריים ממש. מאז שאני זוכרת אותה היה שערה הסמיך, שלש?יבתו גוון צהבהב בשל סירובה לשטוף אותו בכחול כדרכם של גנדרנים ופוליטיקאים, גזוז בתספורת קצרה, והיא נהגה להעביר בו יד ולפרוע אותו בכל פעם שהתלבטה או תהתה על דבר מה חסר היגיון.
היא היתה חברת רק"ח ותיקה ומעורבת רגשית, שהגבירה את עוצמתו של מכשיר השמיעה שלה למקסימום גם בקולניות שבאסיפות המפלגה, ומעולם לא איבדה את אהבתה הגובלת בתשוקה ארוטית ליו?סיף ויס?ריו?נו?ביץ' ג'ו?ג?שווילי; פורטרט גדול וממוסגר של פניו המשופמים, מעוטר בתצלומ?י שלי משלבי ינקות שונים, היה הקישוט המרכזי בסלון הספרטני בדירתה.
בשנתה השבעים היתה סבתא רחלה נוהגת בחיפושית הישנה שלה לבקר חברים בכפרים ערביים בגליל, ושעשעה את להקות הנכדים של מכובד זה או אחר כששלפה את שיניה התותבות והקישה בהן, כבכלי ליווי לשירתה, ר?ה ט?ה ט?ה ט?ה קצבי של "האינטרנציונל" ו"קטיושקה".
מאחורי גבה של סבתא רחלה אהבה אימא לטעון שידידיה הערבים הם קומוניסטים אך ורק למען יצירת פ?ס?דה הולמת לשנאת ישראל, ולראיה - סגנון חייהם הפטריארכלי המסורתי, שאין בו שום זיקה שוויונית. סבתא היתה מודעת לחתרנות הריאקציונית הזאת מצד ב??תה, וראתה בה פועל יוצא של פגם מוחי סמוי שחסם את תודעתה בפני רגישות פוליטית וחברתית כלשהי.
אף שבמשך השנים פיתחה סבתא רחלה יחס של קבלה פילוסופית כלפי פרי בטנה הפגום, עדיין יכלו חרדותיה של אימא, כשאר תכונותיה ה"גלותיות", להוציא את סבתא משלוותה, בפרט כשהדבר נגע אלי - נכדתה היחידה. לדעתה היתה זו מנטליות "יידישיסטית של שטעטל", שבדרך פלא דילגה עליה ובעזרת ג?ן נוירוטי תקעה יתד באישיותה של ב??תה.
"אני לא יכולה לסבול שה'י?יבר?ייסקי קומפלקס' הזה יחרבן לילדה את החיים," רעמה בבריטון המעושן שלה על הורי רכוני הראש, מוזגת להם תה עם קוביות סוכר בצד, "ו?פ???ריקו?ס?קו?" - לנגיסה, כשרעיון הנסיעה שלי עלה לראשונה על שולחן הדיונים המשפחתי.
"למזלכם ליליצ'קה נולדה ילדה בריאה ונאורה, שלא מוכנה להיקבר במקלט הדקדנטי הזה שבניתם לה!"
המקלט הדקדנטי היה התיאטרון היידי בכלל ואורח חייהם החיישני של הורי בפרט.
"תנו לה לנסוע לאמריקה," המשיכה, משלחת קמטוטים אירוניים מזוויות עיניה אל הרקות, "הרי היהודים המחורבנים שלכם תמיד אהבו לנסוע לאמריקה. שתראה עולם!" כאן נקטה נימה לגלגנית במובהק, וקולה הבליע בתוכו חיקוי לדרך דיבורה של אימא: "ועולם זה לא סופשבוע במלון 'המלך שלוימה' באילת, מירה, כששניכם יושבים לה על הראש כמו השב"כ על ואנונו!"
אף על פי שכראוי לסופו של כל משא ומתן היתה ההסכמה על נסיעתי מקובלת על הכול, עסקו הורי בהכנות לנסיעתי במין דממה של יחידת עילית שבה הלוחמים מבינים איש את רעהו על פי לכסון מבט או תנועת סנטר. אין ספק שהדומייה קיפלה בתוכה התרסה כנגד קלות הדעת החינוכית של סבתא רחלה, מין רשלנות שנבעה מאי-הבנתה את הסכנות שטומן העולם לנשים צעירות ויפות שטופחו כשיחי ורדים נדירים, ולפתע נתלשו מקרקע החממה הרכה והושלכו אל דרכי האספלט של העולם האמיתי.
כשניסיתי למוסס את החמיצות שבפניה של אימא על ידי אזכור העובדה שכבר נתנה את הסכמתה ואם כך מדוע להמשיך ולהתייסר, היא פילחה אותי במבט שיכול היה להצית אשמה גם בלבו של יגאל עמיר.
"כשיהיו לך ילדים משלך אולי תתחילי להבין משהו. ואת גם, להזכירך, בתי היחידה."
יכולתי כמובן להזכיר לה שלאורך שנות נישואיה לאבא עשתה אחת עשרה הפלות מלאכותיות לגמרי מרצונה הטוב, שמא יפגע גידול הילדים בקריירה התיאטרלית שלה, אך אני הייתי המאושרת, בעלת הכרטיס, הוויזה וחבילת הדולרים השמנוניים, המשומשים כהוגן, שנקנו ברחוב ליליינבלום. היה עלי לנהוג באצילות הראויה לבעלת כל העושר הזה לעומת הווייתה המצומצמת, ההורית, הדאוגה, דהוית העתיד.
מיטלטלי נארזו בשתי מזוודות, האחת עצומה וירוקה, מחומר סינתטי, ששימשה את משפחתנו במסעותיה המעטים; השנייה הושאלה מסבתא רחלה, מפלצת מלבנית עתיקה מפלסטיק דמוי עור קרוקודיל, שרוכסניה נטו להיפרם תדיר ולא מן הצד הנכון, ומשום כך קשר אותה אבא לאורך ולרוחב בחבל שקנה בחנות השכונתית לחומרי בניין.
מצוידת בזוג פריטים אלגנטיים אלה ובהורי בתור מלווים הפלגתי במונית לשדה התעופה, מייחלת לרגע שבו אוכל להיפרד מהם לשלום ולנוח ממלאכת ההרגעה המתישה שנדרשה ממני בעודם מציידים אותי בעוד ועוד הנחיות לסגנון תיור בוגר ובטוח.
אך העתיד מיהר להוכיח לי שחוסר הסבלנות שלי וביטחוני היהיר הגיחו בטרם עת. לא בכדי התכרכמו בדאגה פניהם של אבא ואימא כשנפרדו ממני בטרמינל של בן גוריון; ברגע שהתחיל הבואינג להמריא טולטלתי בהתקף החרדה הראשון בחיי.
"תנו לי לרדת," זעקתי אל שני צעירים חרדיים מדובללי זקנים במושבים שלידי. האוויר סירב למצוא את דרכו אל ריאותי, איברי רעדו בתחושה ודאית של מוות קרב, והזיעה שנטפה ממני העלתה אדים אל חלל המטוס כגייזר איסלנדי.
לשווא ניסו דיילות תכולות ע