אמבטיית חלב?

זה כבר נעשה מטריד. כמעט בכל שבוע אורבת לי השבת כבר ביום חמישי בערב, בלי תוכניות מוגדרות לילדים ולמבוגרים האחראים. טיול שתוכנן שלושה ימים מראש, פיקניק שנרכשו לקראתו קופסאות תירס קטנות מבעוד מועד וסל נצרים נאה, או לפחות קביעה מוגדרת עם חברים, משהו שהוא מעבר ל"נדבר" או "נעשה משהו" מעורפלים, שבסוף לאף אחד אין כוח וחשק לממש כשסתלבטנות היום מתחילה להשתלט כבר מצהרי שישי. במקום זה אנחנו סתם מורחים את הזמן. אחרי שמרתון הקלטות נמאס, ושלושה סיבובים של משחק זיכרון הופכים לקרב זה-לא-היה-תורו-אבל-היא-רימתה, נארז בחטף תיק עגלה עם בקבוקי מים, במבה ומשקפי שמש ונגררים לגן מאיר או לטיילת עם קורקינט, בימבה שאפשר לדחוף מאחור ועיתונים למבוגרים האופטימים. עוד סיבוב על הנדנדות, קפה לא משהו בסוסעץ כשהטף מקטר, מזמין עוגה, מתחרט, מבקש גלידה וממיר אותה בבלון נמו בטיילת, סיאסטות, אמבטיות, עוד סיפור ועוד שיר, ושני המבוגרים צונחים מותשים על הספה, מבטיחים שבשבת הבאה נארגן משהו מוצלח יותר וכמעט אף פעם לא מיישמים.

"סופשבוע רגוע", ספר שכותרת המשנה שלו היא "17 רעיונות נפלאים לטיפול וטיפוח הגוף והנפש" שכתבה ג'יין אלכסנדר, נראה כמו הפתרון הכי זמין לשבת מובנית בלי להסתבך בהרשמה לטיולים וניווטים בחוצה ישראל. זה אמנם לא כולל ילדים, כי רעיונות כמו "סופשבוע של ניקוי מרעלים", המכיל הסברים על שאיפות מטוהרות ואמבטיה עם מלח אנגלי במקום ה"בת אורן" הירקרק והברווזים שלהם, זה לגמרי לא הם, אבל כל הדוקטרינה פה הלוא נשענת על אלטרואיזם צרוף. מה גם שיש מוסדות כמו יערות הכרמל, למשל, שכל המוניטין שלהם נשען על כך שהם לא כוללים ילדים ועושים בהם מסז'ים ושם זה עובד.

אלא שבניגוד לאחוזה ההיא, מתברר שזהו עסק די טרחני, לפנק את עצמך. "סופשבוע של יופי", למשל, נשמע לכאורה כמו הפרק האטרקטיבי ביותר בספר. הרבה יותר מ"סופשבוע של רוחניות" או סוף השבוע של תודעה ורגש הכולל פרקים כמו "גלו את התת מודע שלכם", ו"יציאה מהשיגרה". אז הלכתי על אופציית היופי. יופי זה טוב. ואפילו החלטתי מראש לחפף, כי רק רשימת הדברים שכדאי לארגן מראש נראתה כמי שתגזול לא סופשבוע אחד אלא שלושה ירחים תמימים: 2.5 ליטר חלב מלא, פירות טריים, דובדבנים אדומים, ענבים אורגניים בשלים, 25 מ"ל שעוות דבורים, 40 מ"ל מי ורדים, שמני שקדים, זרעי ענבים, נבט חיטה וקוקוס, שמנים אתרים, קנקני זכוכית מחוטאים, דבש פרחי בר, וזה עוד לא הכל.

כך שלמרות הפתיחה המדרבנת לפרק ההוא "מי מאיתנו לא רוצה להיות יותר יפה?" ו"הרשו לעצמכם את המותרות שיש בסופשבוע של יופי מפנק ופשוט תיראו ותרגישו כמו מיליון דולר", החלטתי להסתפק מכל הפרטים ברשימה בתה ירוק בלבד ויאללה לעבודה. הפתיחה דווקא היתה מעשית וקלה: הביטי בתכולת תיק האיפור, ארון האמבטיה ומגירת התמרוקים, וזרקי את כל מה שתאריך התפוגה שלו פג. גם את שלב ב', "אסור להתאפר", יישמתי בקלילות. אבל כבר בשלב הבא הותקלתי קשות: הדליקי נרות, השמיעי מוזיקה מרגיעה בחדר האמבטיה, ארגני כמות גדולה של מגבות רכות מחוממות, הסירי את האיפור עם שמן קוקוס, וזה רק הלך והחמיר.

בהמשך הצטוויתי לרסק ענבים אורגניים עד שייהפכו למשחה ולמרוח אותה על הפנים, לעשות אמבטיה עם חלב מלא, וכל זה רק ביום חמישי בערב! בשישי מורה הספר להתעמל, לעשות שיאצו לפנים, תוך עיסוי נקודות הטסובו ולחיצה עליהן במשך חמש שניות, לארגן אמבטיית מלח, ולמצוא נקודות מסתוריות מאחורי תנוכי האוזניים, קצה עצם ארובת העין (!) והעין השלישית שבין הגבות, שעליה צריך למרוח שמן קוקוס ולעסות בכיוון השעון, מה - שכפי שהספר מבטיח - "יוצר תחושה של שלווה עמוקה". לא ממש מפתיע שזה יצר יותר תחושת קוצר רוח ותסכול, איזו שלווה? לשבת (תשומת לב אוהבת, עיסוי כפות הידיים, עיסוי לשיער של שני חלמוני ביצה עם שמן שקדים ושמן אתרי של מנדרינה, אדי שמן גרניום לפנים, ומשחת דובדבנים לצוואר!) אפילו לא הגעתי. לא פלא שמיד אחרי הפרק ההוא מגיע פרק ה"סופשבוע לריענון האנרגיה". ג'יין אלכסנדר, כפי שכתוב על הכריכה המטריחה, היא "עיתונאית וסופרת בכירה". למה בכירה? כנראה בגלל שבין ספריה הקודמים נמנים "תוכנית טיהור מרעלים" ו"ריפוי בחמש דקות". אני נשארת ב"מדריך מפה לפיקניקים". "סופשבוע רגוע", הוצאת ידיעות, 98 שקל.