אתי אנקרי - מליונים

בגלל שרציתי להצטיין, לקחתי איתי לאמריקה כמה דיסקים חדשים בעברית. האמת, זה אף פעם לא עובד. מרגע שהמטוס ממריא קורים שני דברים: 1. אין לך שום חשק לשמוע משהו שמזכיר את הבס תופים המקומי. 2. יש המון מוזיקה חדשה שמחכה לך בחנויות הדיסקים שם ולמה בכלל לנדנד עם הדרבוקה הישראלית? זה כמובן לא מדע מדויק. מי שנסע והשתקע שם חוזר אחרי זמן להתגעגע ולשירים. דיסקים של אהוד בנאי, עמיר לב והאוסף האהוב "בוסה נובה ישראלית" (אני מקווה שאתם מכירים אותו, אם לא, זה הרגע), התקבלו בשמחה ונטעמו במהירות בחלפני הדיסקים שבמכוניות.

היה רק דיסק מקומי אחד שבכל זאת הצלחתי לנגן שם. "מליונים" של אתי אנקרי. ואני אפילו לא יכול להסביר למה. זה דיסק רך, לעיתים הוא נשמע קצת אנמי, חסר שפיץ. שיר הנושא שאותו הכרתי מהרדיו, מרפרפר בעיבוד המיושן שלו ל"מכת שמש" של יגאל בשן מהסבנטיז והטקסט מתכתב עם שירים מתוכניות טלוויזיה. האמת, שיר ממש מיותר. אבל איכשהוא בתוך הדיסק השלם, הוא נבלע ואפילו לא מפריע להתידד עם היתר.

הקריירה של אתי אנקרי זורמת כבר כמה שנים לצד הזרם המרכזי, כמו נחל קטן באיזה שמורת טבע שלא הרבה אנשים באים לבקר. הדיסק הקודם שלה, "הים", היה יפה ונוגע אבל לא הותיר חותם גדול. למעשה כבר שנים שאנקרי לא מפוצצת בלהיטים, אבל כנראה שזה איכשהוא מתאים לקיום שלה כיוצרת.

"מליונים" מציג אסופת שירים חדשה שאנקרי עבדה עליה בשלוש השנים האחרונות. בטקסטים בולט המסע שלה אל הדת או המקורות או שאיך שקוראים היום לסוג הזה של חזרה בתשובה שהיא מעט שאנטית ולא כוללת בהכרח מעבר לשביסים וקרפיונים. אבל הטקסטים עוברים יפה, העסק עם הדת לא מנג'ס. אנקרי מבצעת ברכות שיש בה הרבה עוצמה. זה מעניין, כי אנקרי היא בעלת קול חזק, מאסיבי, עם צבע עז. ככה היא התחילה את הקריירה שלה. רק שבגלגול החדש היא בוחרת לשיר בלחש, כמעט בסוד. סוג שירה שכדי להחזיק אותו חי בלי לשעמם צריך יכולת ווקאלית ממש טובה. אנקרי מצליחה בזה היטב. היא כזאת ממזרה שאפילו עם העלק –ראפ "שמעתי ש.." היא יוצאת בשלום, ובאופן שמזכיר מאוד את הלהיט האהוב מתקליט הבכורה שלה, שלדעתה כנראה הקדים את זמנו.

יוצא שהחסרון הבולט של הדיסק הזה, וזה לא חדש בעולמנו, הוא בהפקה המוזיקלית. אנקרי בחרה להפיק כמעט לבד וברכות. אבל נדמה לי שהטעם שלה לא מפותח מספיק ובטח לא משוכלל. זה לא מכוער, זה פשוט קצת בסיסי מידי, לא מפותח, בטח לא מתוחכם או מעורר השראה. ממש מתבקש לקנות לה במתנה את הלמבצ'ופ החדש או את שלושת הדיסקים של ניק דרייק (בוקר טוב, מזמן לא הזכרנו אותו) שלא לדבר על דיסקים פחות מוכרים כמו "O" של דמיין רייס, כדי שתבין מה אפשר לעשות עם שירה נוגה.

גם העטיפה של הדיסק היא חובבנית, על גבול המרושלת. אז למה אני ממשיך לטעון שזה דיסק יפה? פשוט כי הוא באמת יפה, ואנקרי, היא מאוד מיוחדת ומוכשרת. אפילו באמריקה הסכימו איתי.