אלת הפריון

היא תפסה אותי לגמרי לא מוכנה. עמדתי בחנות הספרים השכונתית, מדפדפת ברבי-המכר החדשים ומתכננת את רכישת שבוע הספר שלי, כשהרגשתי יד נוגעת בכתפי. הסתובבתי, חייכתי בנימוס, ומכיוון שלא אמרה שום דבר, הנחתי שנתקלה בי בטעות וחזרתי אל הספר.
"את ממש לא מזהה אותי, מה?", שמעתי את קולה מאחוריי. הסתובבתי שוב. פדיחה. בדרך כלל אני ממש זוכרת פרצופים. "לא", אמרתי במבוכה. "מצטערת. אנחנו מכירות?". "אני לא מאמינה!", שאגה. "היינו יחד בחוג הכנה ללידה! מה, את ב-א-מ-ת לא זוכרת אותי?".

רציתי להגיד לה שהיא מדברת איתי על המאה שעברה, ששתינו נראינו אז אחרת לגמרי מאשר היום (לפחות היא), עם בטן אימתנית של חודש תשיעי ומבט מודאג, ובלי שמץ של מושג מה צופן לנו העתיד הקרוב. היינו גם צעירות יותר בשבע שנים, רציתי להגיד לה, ועבר המון זמן, ולמה שאזכור אותך אם כל מה שעשינו יחד זה לנשום עמוק, להשוות מחירים של עריסות ולדבר על כן או לא אפידורל.

"אני מצטערת", גייסתי את שאריות הדיפלומטיה. "כל כך רזית, לא זיהיתי אותך". "אז מה איתך?!", הסתערה עלי כאילו סחבנו יחד אלונקות בטירונות צנחנים, וכמובן שלא חיכתה לתשובה.
תראי, זה השני שלי!", הצביעה על פעוט שמנמן, שישב בעגלה וטמן את פניו בעוגיית ענק בצורת גלגל של משאית. "איזה מתוק", גנחתי בנימוס מופלג, "ממש פשוש". "ואת?", הביטה בי בחוסר סבלנות.
"מה אני?", התבלבלתי לרגע. "כמה-כמה?", שאלה בעליצות.
"אה... רק אחד. כלומר, בינתיים", מילמלתי. "מה בינתיים? את רצינית?", חיוכה נעלם בבת-אחת, ולנגד עיניי ראיתי אותה הופכת לנציגת הקטיגוריה הציבורית: "את רוצה להגיד לי שעוד לא עשית לו אח?!".

נדמה לנו שיניחו לנו אחרי הילד הראשון. שאחרי שהלכנו לצבא, למדנו באוניברסיטה, העמדנו חופה על חוף הים וילדנו בניתוח קיסרי – יהיה לנו קצת שקט. איפה. רכבת הציפיות הישראלית לא עוצרת באף תחנה, והכרטיסן גוער במאחרים. ללא ספק איכזבתי אותה. היא הביטה בי באי-אמון מעורב בתיעוב, כאילו סיפרתי לה שהרגע רצחתי את ארלוזורוב. למה את עושה לו את זה?", לחשה. "את יודעת, יוגבו?ש ודו?בבי שלי כאלה חברים טובים! הם בדיוק בהפרש המושלם!".

כאילו שאני חייבת לה הסברים. כאילו שאני חייבת למישהו. מה היא חושבת לעצמה, הפוסטמה? מי סופר אותה בכלל? שקלתי להציע לה ללבוש בגד-ים בגיזרה משמינה במיוחד ולקפוץ לשחיה קצרה בתוך השחלות שלי. במקום זה, הגבתי באסרטיביות הכל-כך אופיינית לי: "תראי", "גימגמתי. "אני דווקא בעניין. פשוט עד עכשיו..."
"מה עד עכשיו?", דקרה לי את הציצי בשלוש אצבעות מופתעות: "למה את מחכה, ממיל'ה? תאמיני לי, הכי טוב להביא אותם ככה, צפוף. יוצא שהם גם חברים טובים, וגם את גומרת עם זה מהר".

גומרת עם זה מהר. וואלה, צודקת. מה אני עושה כדי לגמור איתה כמה שיותר מהר ולקחת מפה את הביציות שלי, הכי רחוק שאפשר?
"הילד שלך נרדם", הצבעתי על העגלה שלצידה. תלולית פירורים ענקית כיסתה את פניו הסמוקות של "השני שלה". "לא יודעת מה קורה לו", אמרה בעודה שולפת בזריזות מגבון לח. "הוא מה זה בתקופה! כנראה שהם מרגישים שלאמא יש עוד בייבי קטן בבטן, הא? מה את אומרת?".

מה אני אומרת? לברוח מפה מהר, חשבתי. אחרת זה לא ייגמר אף פעם.
"אני מוכרחה לרוץ", שיחררתי חיוך מאולץ. "יופי לפגוש אותך. שיהיה לך בקלות". לפני שיצאתי, הספיקה להדביק נשיקה על כל אחת מלחיי המזועזעות, ולחשה: "מותק, כמו שאני רואה אותך, אין לך עוד הרבה זמן. אם אני זוכרת נכון מהקורס, בעלך מה-זה-בחור-טוב. אז יאללה, להתחיל לעבוד!".

בדרך הביתה נשמתי נשימות עמוקות. ממש-ממש עמוקות. כמו שלימדו אותנו אז, לפני שבע שנים, בקורס ההכנה ללידה. וממש כמו בלידה ההיא, גם עכשיו לא הצליחו הנשימות המשוכללות לשכך את הכאב.
וככה יצא שלא קניתי כלום בשבוע הספר. אחרי הכל, למי יש זמן לקרוא כשיש עוד כל כך הרבה להספיק בחיים.