אנחנו לא פראיירים

האם אנחנו פראיירים? שאלה מעצבנת, נכון. כי הרי אנחנו לא. וגם אם כן, לעולם לא נודה שמישהו אחר בא ודפק אותנו. כי אנחנו ישראלים עם כבוד עצמי. אז אם כך הוא הדבר, אז למה בכל פעם מחדש אנחנו נכנעים למחירים המטורפים שתוקעים לנו בחנויות בגדים? ואני לא מתכוון לכל הגוצ'י-שמוצ'י-ארמני-שמרסאצ'ה ושות', שרק התווית מהווה כ- 60 אחוזים מן המחיר המופקע, וגם לא לרשתות מסחריות כמו קסטרו ורנואר שמשתדלות לשמור על רמת תמחור סבירה, וגם לא לשווקים שמוכרים את סחורתם במחיר הזהה לקילו עגבניות, אלא למעצבים.

מעצבים שלנו – ישראלים – אלה שלמדו איתנו בבית הספר, היו אתנו בצבא, הפגינו לצדנו בעד ונגד השלום בכיכר רבין, והיו כמונו, כנראה, סטודנטים תפרנים. אלה שמקטלגים את עצמם בנישת האומנים היצירתיים ואינם מתיימרים להיות אנשי עסקים ממולחים.

כל מחשבות האחווה הללו מילאו את מוחי אחרי טיול שגרתי ברחוב דיזנגוף. זוהי סטייתי הקטנה – לצעוד ברחובות תל אביב, לעצור מול חלונות הראווה ולהתבונן. לפני כשבוע קפאתי מול זה של נעמה בצלאל. שמלה סטנדרטית שלה, בעיצוב שמלווה אותה מאז הוציאה את ראשה לעולם – גזרת פרינצס סטייל שנות ה- 50, שכל-כך מזוהה עם המעצבת וכיום נחשבת למאוד אינית, עשויה בד כותנה שחור עם נקודות אדומות שגם הן מוגדרות העונה כטרנד אופנתי היסטרי.

לרגע של סחרורון, הבובה שלבשה אותה אף נראתה די חביבה, נשית ורכה. הבד, שהיה נראה מוכר, היה זה שגרם לי לעצור מול ויטרינה, שכבר תקופה ארוכה אינה מחדשת דבר לעוברים והשבים על פניה. כמה שניות של פשפוש בתאי הזיכרון שיחזרו את התמונה בה ראיתי לאחרונה את הבד המנוקד. אצל קאשי בנחלת בנימין בתל אביב, רחוב הבדים הלאומי, המציע אותו ב- 20 שקל למטר (המחיר אינו סיטונאי, אגב).

ואז, תוך כדי שמחה על כך שהתפיסה הויזואלית שלי עדיין במיטבה, גלשו עיניי אל פתקית המחיר - 699 שקל. חישוב מהיר של ההוצאות של גברת בצלאל, שכלל בניית גזרה שלא חודשה מאז שנעמה סיימה את לימודיה ב"שנקר", גזרנית שלא הצליחה לחבר את הנקודות האחת לשניה בצורה סימטרית, תופרת שגם אם תעירו אותה באמצע הלילה תוכל תוך כדי נמנום לספק תוצר משובח בכמויות מסחריות (כן, יאמר לזכותה של נעמה בצלאל כי איכות התפירה של דגמיה היא בהחלט גבוהה) הביא אותי לסך של 100 שקלים גג. אתם יודעים מה, נוסיף גם מיסים, עובדים, מנקה של החנות ואת ההפוך של הבוקר, נפרגן ברווח של כמה שקלונים יפים והנה, הגענו למחיר די סביר לשני הצדדים - 450 שקלים. שזה בעצם, 249 שקל פחות מן הנדרש. גניבה לאור יום!

"מה? גילית את אמריקה?", גיחכתי לעצמי לאחר ההתאוששות. "הרי כולם עושים את זה. גם יעל אורגד שמשתמשת בחומרים של המתחרה של קאשי, גם הם ב- 20 שקל למטר, לא מתביישת לרשום 590 שקל בשורת המחיר". ואם אמשיך למנות שמות אגמור ברשימת הסופרמרקט החודשית שלי.

בתוך החנות עמדו להן ארבע עלמות חן שמדדו, הוקסמו, שלפו את ארנקיהן האחת אחרי השניה והושיטו את כרטיס האשראי למוכרת החייכנית. האחרונה אף שמחה לגהץ להן שלושה ימי עבודה מפרכים. כן, ככה, בקלות.

"עזוב אותה, מסכנה", עמעמו חבריי את זעמי. "היא לא אשמה. כולם ככה, אז למה שהיא תצא פראיירית ותיקח פחות?". חס וחלילה. שלא תיקח פחות. ממילא אנחנו מוכנים לשלם את הסכומים הלא שפויים האלה ואף לשמוח על כך. נפרוס לתשלומים כי ככה לא מרגישים את הנזק, נצטמצם בהוצאות על מזון ונשכנע את עצמנו שזה טוב לדיאטה, נבקש מהמלצר בבית קפה כוס מים מהברז עם כל החיידקים במקום בקבוק קטן של מים מינרלים קרים וצלולים. בין כה וכה אנחנו עושים את זה ונמשיך בדרך זו. בין כה וכה אם יציעו לנו היום בגד בפחות מכך אנחנו נחשוש שמא הדבר אינו איכותי - "בטח הבד זול", נגיד.

שתיקח, שיהיה לה לבריאות. שכולם ייקחו. שייצאו לחופשה מפנקת באיזה מלון באילת אחרי שנגמור לשלם. בכייף. רק שישקיעו בתמורה - בד איכותי יותר, שלא ידהה אחרי כביסה וחצי יכול להיות פתרון. נקודות שמתחברות האחת לשניה כך שהמוכרת לא תאלץ למכור לנו לוקשים לפיהם הא-סימטריות היא טרנד חדש שאנחנו עדיין לא שמענו עליו, ובהכל בסדר בעצם, כי אנחנו לא פראיירים.