יחף ומתוסכל

"אני ואבא החלטנו לקנות לך נעליים ליום הולדת. תקנה ואנחנו נחזיר לך כסף", אמרה אימי לפני חודשיים בדיוק. מדובר בסוג ההצעות שגורמות לך באותה השנייה לסמן את כל התכנונים כ"ניתנים לדיחוי", ולצאת לצייד. כי הרי אין דבר משמח יותר מסיבוב שופינג, שלא אתה נושא בתוצאות הכלכליות שלו.

וכך, שמח וטוב לב יצאתי אל התחנה הראשונה: "אוסף פרטי", ברחוב דיזנגוף בתל אביב. החנות הזכירה לי מהו הטרנד האופנתי לעונת הקיץ 2004 – נעלי שפיץ קואובוי-ערס-שיק. מאלה שמעניקות לך פוזה של גבר-גבר ומאריכות את כף הרגל לממדיו של דינוזאור בוגר. בקיצור, לא בשבילי.

"אברהם", חנות נעלי מעצבים איטלקיים נוספת שנפתחה באחרונה באותו הרחוב, וסיפקה כמה יצירות די מעניינות, הייתה היעד הבא. לצערי, גם היא פסחה על הגיוון, והשליכה בפניי את אותן הנעליים השפיציות בדיוק, בווריאציות מעט שונות. כאן הבנתי שמסתיים הסיור שלי ברחוב דיזנגוף המתחדש. "אימא, אני לא מוצא", שיתפתי את מעניקת השי בבעיה. "בטוח יש עוד מלא חנויות, אל תתייאש", עודדה אותי אמא באופטימיות נטולת בסיס עובדתי.

בטוח? את אולי, כאישה שרגילה לכך ש- 98 אחוז מחנויות המדינה פונות אליה ומציעות לה מכל הכיוונים האפשריים, יכולה להיות בטוחה בדבר. אצלי, שאיכשהו יצאתי גבר, המצב שונה לחלוטין משלך, אימי היקרה. האם מוגזם לבקש נעליים מיוחדות, לא כמו אצל כולם, אבל למען השם, לא שפיצים?

כאן התחיל הטירוף האמיתי. חיפוש אחר הנעליים הפך במהירה לאחד העניינים המרכזיים בחיי. כל רגע של פנאי הקדשתי לביצוע המשימה. כיכר המדינה, שינקין, דינזגוף סנטר, קניון עזריאלי, ארנה, בכל מקום אפשרי בו הייתה תקווה לישועה דרכה כף רגלי המתחננת לכיסוי הולם.

על כל 15 חנויות נעליים לנשים, שמציעות את כל האופציות האפשריות – סטילטו, סנדלים, שטוחות, פלטפורמה, בלרינה, שקופות, פתוחות או סגורות, יש חנות אחת של נעלי גברים שמציעה את השפיצים, מוקסין או נעליים מבריקות לאנשי עסקים.

אנחנו מדברים על שיוויון? על חברה מודרנית בה מקובל שגבר ישטוף את הכלים, יבשל ארוחת ערב בסוף יום עבודה מפרך, יקום באמצע הלילה לחתל את ילדיו? אנחנו הגברים מוכנים לשיוויון מינים, ונמשיך לתרום מעצמנו ומכבודנו לשיפור מעמד האישה. בשמחה. אבל רק בתנאי אחד – שגם לנו, בדיוק כמו לכן, תהיה הזדמנות שווה לרכוש זוג נעליים מזורגגות!

לא, אני לא עד כדי כך בררן. בדרך, בחנויות כמו "מרקו" ו"שופרא" מצאתי כמה שאריות מהעונה הקודמת והשפויה יותר בתחום ההנעלה. וברגע בו חשבתי שמצאתי את השלווה, השביתו המוכרים את שמחתי: "אין לנו מידה 42 וכבר אי אפשר להזמין".

אחרי חודשיים של מסע בעקבות הנעל הקסומה, ברגע של ייאוש טוטאלי, מצאתי את עצמי ב"EXIT" בקניון איילון רמת גן. נעלי באפאלו בסגנון באולינג הביטו לעברי ולחשו לי :"קח, קח אותנו. אנחנו ממש חמודות". "יש לנו זוג אחרון במידה שלך", אמרה המוכרת שראתה בעיניי כי זו הולכת להיות מכירה בטוחה. לקחתי.

"גברים הם עם לא משתלם", דקלמו באוזני כמה מבעלי החנויות. "בשביל כמה הומואים בודדים וחמישה סטרייטים שמוכנים להשקיע בעצמם לא שווה להתעסק במבחר ובמידות, זה הפסד בטוח". המשפט היה נכון לפני כ- 6-7 שנים, אבל לא היום. הומואים הם כבר לא כמה בודדים ומספר הסטרייטים המשתלמים צמח לאחוז ששווה להשקיע בו. ורק אל תגידו לי קסטרו-רנואר-פוקס-מן. זו תהיה תשובה די מעליבה לאינטליגנציה הגברית המפותחת שלנו. אם התשובה הייתה כזו, לא הייתי מסתובב ברחובות תל אביב והסביבה במשך חודשיים כדי לרכוש זוג נעליים. כן, חודשיים, בלי הגזמה של יום אחד.