אנחנו קורבנות אופנה. כן. בדיוק ככה. אנחנו, הישראלים, החיים בפרובינציה המרוחקת מציוויליזציה, המנסים בכל מחיר להידמות לאירופה, אמריקה או כל יבשה אחרת בה היינו באמת מעדיפים להעביר את חיינו.
היזכרו בטרנד הגזרה הנמוכה, למשל, שהיה כאן ממש לא מזמן ולמרות שבמדינות מתקדמות יותר הגזרה עולה מעונה לעונה אנחנו עדיין תקועים בו. יש כאלה שיגידו שהיא סקסית, מחמיאה לגוף, נוחה ומתאימה לאקלים המקומי. צודקים. גם אני נפלתי בתוך הפח הזה. גם אני הסתובבתי עם ג'ינס חושף החריץ בטענה שזה "אין". הייתי חייב לנסות. עד שנזכרתי כי גיל הטיפש-עשרה עם מידה 36-38 חלף לפני כמה שנים טובות.
אך יש הבדל בין לנסות לבין להפוך את הדבר ליסוד המלתחה. ותארו לעצמכם תמונה של אישה במידות 40-42, שזו המידה הממוצעת של בנות ארצנו, לובשת את אותו הג'ינס הנמוך. או בחור, עם כרסונית בירה בולטת וישבן תואם, מושך אל המותן את אותו הג'ינס. נורא. הבטן נשפכת, הישבן נמעך ונמרח לצדדים, וזאת מבלי שאזכיר את פס התחתונים הבולט שנראה דוחה.
הגזמתי בתיאור? ממש לא. וגם הפושעים שנפלו אל תוך הטרנד מודעים לעניין. אבל מה? זה אופנתי, אז לא איכפת להם להפוך ללעג. "זה מקנאה, הם לא מבינים כלום", הם יגידו על כל הדואגים שינסו להעביר ביקורת על לבושם ולהציע להם פיסת בד מחמיאה יותר.
ומה שקרה לפני שנה עם המכנס הנמוך חזר אלינו העונה עם חצאית A שתקפה אותנו מכל כיוון אפשרי. לבנות עם ישבן גדול לא איכפת מזה שגזרה מסוימת זו הופכת את הגידול האחורי לענק עוד יותר, שנראה מאחור כמו בטן בהיריון. הן לא חושבות על זה שאותה חצאית, בגזרת עיפרון למשל (שגם היא תוצר הרטרו), תיצור רושם של מחוך ותצמיד את כל העודפים.
בנות יקרות, 'אופנתי' היא לא מילה נרדפת למגוחך. אתן לא חייבות ליפול לרגלי מכתיבי האופנה רק כדי להרגיש קוליות. אתן גם לא חייבות ללמוד את תורת הסטיילינג רק כדי להבין מה מתאים לגופכן ומה לא. מבט אחד מושקע ונטול כל השפעה חיצונית במראה יספיק לכן.
הטרנדים החולפים, שמשפיעים על ההיצע המוגש מביתם של המעצבים המקומיים וממפעלן של הרשתות המסחריות, הם רק דוגמה אחת בים ההופך אותנו לעדר חסר ייחודיות. בשנים האחרונות, עם ריבוי נסיעות לחו"ל, גילינו את שמות המעצבים הבינלאומיים. העולם קבע שהם טובים ואנחנו, ככלבלבים מאולפים, אומרים אמן.
"לכריסטיאן לקרואה יכול להיות משהו לא יפה?!", אמרה אחת מכתבות האופנה של "לאישה" בהשקת הקולקציה האחרונה שלו. כן, גבירתי. חולצה לבנה עם פרחים צבעוניים הרקומים בחלקה הקדמי, זאת שהצעת לבעלך ההמום מטעמך המופרע, בכלל לא משהו. גם חולצת מחשוף עמוק שרכשת לעצמך, זאת שהפכה את החזה השדוף שלך לבלון שהוציאו ממנו את האוויר, ממש לא משהו. אף על פי שהיא נושאת את התווית עם השם האהוב עליך כריסטיאן לקרואה. גם המכנס של ארמני, שעלה לך 1,500 ¤, ונזרק כמו שק תפוחים על בנך, לא שווה את ההשקעה המיותרת.
כתבת האופנה הזאת רצה לביתה, הקלידה על המחשב את התרשמותה עטורת השבחים מהקולקציה החדשה של מעצב העל, וכבר באותו השבוע שלחה קורבנות אופנה נוספים כמוה לסניף הישראלי בכיכר המדינה. אז מה אם החולצה לא מתאימה לה? לא איכפת לה. העיקר שהיא של מעצב, ועוד איזה מעצב. העיקר שהיא תוכל לדווח לכל המביט לעברה שהדבר הזה שמעוות את גופה עלה לה 482 שקלים. העיקר שהיא נוגעת במותג.
כאלה הם אנחנו. מסיימים את 12 שנות הלימוד, כי ככה חינכו אותנו. מתגייסים לצבא, כי חייבים. נוסעים לטיול ארוך בתום השירות הצבאי, כי כולם נוסעים. לומדים לתואר ראשון במשהו, כי אלה הכללים. מתחתנים, חותמים על המשכנתא ורוכשים דירה איפשהו, מביאים שני ילדים כי זאת הדרך הנכונה להצלחה. אז למה שלא נלבש איזו חצאית בלון מקצרת רגליים רק כי איזו כתבת החליטה שזה יפה ואופנתי?
אנחנו צאן ממושמע
איתי א. גורביץ'
13.7.2004 / 11:36