תנו לקנות בשקט

אם יש משהו שאני ממש שונא, זה את החמימות והאחוקיות הישראליות המוגזמות, הנובעות ממזג ים תיכוני ומתרבות ברברית של ג'ונגל. אנשים עוצרים אותך ברחוב ומתחילים לנהל שיחות נפש כאילו אתה הפסיכולוג האישי שלהם, נהגי מוניות שחושפים בפניך את כל הבעיות של הנוסע הקודם ותוך כדי כך, כשאתה עוד שניה מזיל דמעה, הם דוחפים לך איזה טרמפיסט עוד לפני שתספיק להתאושש ולהזכיר להם שמדובר במונית ספיישל ולא באוטובוס הפותח את דלתותיו בפני כל העם.

כל אלה הם טיפה קטנה בים לעומת "החום והאהבה" המורעפים עלינו מצדם של המוכרים בחנויות הבגדים. "אהלן, אפשר לעזור לך במשהו?", שאלה אותי מוכרת של איזו רשת בגדים באחד הקניונים. "לא, תודה", השבתי בנימוס ונערכתי למשימת הפשפוש המענגת.

"אתה מחפש משהו ספציפי?", היא המשיכה בשלה. "כן, אני מחפש חולצה אדומה עם פסים ירוקים, צווארון כחול, שרוולים צהובים וכפתורי זהב, אפשר גם ברונזה", רציתי לענות, כדי שתבין שבשלב זה של חיי הפרסונה שלה אינה רצויה.

המשכתי לשמור על קור רוח ואמרתי "לא תודה", בטון טיפה תוקפני, כדי שתקלוט שהסבלנות שלי קרובה למיצויה. "אתה יודע שיש לנו מבצע על כל החולצות והג'ינסים... ", היא המשיכה כאחת שלא מוכנה בשום פנים ואופן לקבל סירוב, ולא שמעה על תורת הריפוי ועל חופש התנועה בשטח כלשהו.

"לא מעניינים אותי המבצעים, אני לא צריך עזרה, אני לא מעוניין בסיור מודרך במוזיאון שלך, אני אשמח מאוד אם תוכלי להניח לי ולתת לי להתפעל מן היצירות הפזורות במקום. אם אצטרך ממך משהו, אני אקרא לך", התפרצתי עליה, ובאותו רגע גם התמלאתי ברגשות אשם על כך שפגעתי באדם שרק ממלא את פקודות הבוסים שלו. "ראית את ההוא?", שמעתי אותה לוחשת למוכרת אחרת, "הוא ממש מגעיל וחצוף". זעום ומעוצבן יצאתי משטח החנות. לא רוצה לראות, לא רוצה למדוד, לא רוצה לקנות.

כמה שאיפות של ניקוטין השיבו לנפשי את השלווה הטבעית שלה, השכיחו את המוכרת הדביקה ומילאו אותי בכוחות מחודשים. "לא היא ואף אחד אחר יהרוס לי עכשיו את חוויית השופינג", החלטתי בכניסה לסניף של חנות נעליים באותו קניון.

"שלום, במה אפשר לעזור לך?", ניגש אליי המתעלק התורן, בדיוק בשניה בה חשבתי שהגעתי לגן עדן בו אוכל לזכות לטיפה של שקט. "כן, בטח", אמרתי בעוקצנות. "אם תניח לי לכמה דקות ותרשה לי להתרשם מן הקולקציה, זו תהיה העזרה הנדיבה ביותר שאוכל לקבל". הוא הניח לי. התרחק כשניים וחצי מטר ממני, נעמד במקום והביט לעברי במבט דרוך להתקפה שיווקית.

שתי החנויות האלו, הן רק דוגמאות לחוסר המקצועיות של המוכרים המקומיים, הנובע מלחץ מאסיבי של מנהלי החנויות המאמינים בשיטת "למכור בכל מחיר". הם רק תוצאה של העובדה, שהמקצוע, אמנם פשוט, אך בכל זאת דורש מעט הבנה ותחכום, בדיוק כמו כל תחום אחר.

בעלי החנויות חושבים אחרת. לרוב, אינם מייחסים חשיבות להדרכות מקצועיות לאותם הנערים והנערות שמוכנים לעשות הכל כדי להוסיף לשכרם המזערי איזה חצי אחוז מן המכירה היומית. הם יציעו לך מידה הגדולה בכמה סנטימטרים ממידתך, בטענה שהבגד הרחב הזה יושב עליך מצויין, ולא יגלו לך שפשוט אין להם את המידה המבוקשת. הם יגידו לך שהנעל הלוחצת מתרחבת עם הזמן בתקווה שתאמין להם ותיגש לקופה, הם ינסו לשכנע שצבע אדום מאוד מחמיא לקצות האוזניים שלך, במקום לומר את האמת – שאין להם את החולצה הכחולה שבאמת רצית.

אז מוכרים יקרים, אנא מכם, תאמרו לנו שלום בכניסתנו לחנות ואל תיגשו אלינו עד שלא נפגין סימני מצוקה, אל תציעו לנו מידות קטנות או גדולות יותר מן המימדים הטבעיים שלנו, חכו עד שנצא מן החנות בטרם תלכלכו עלינו מאחורי גבנו, תוציאו את המילים "אחי" ו"אחותי" מן הלקסיקון האישי שלכם, אל תתלהבו מאיזה חולצה מזוויעה, אלא אם כן אתם באמת מתרשמים מיופיה. ואז, תאמינו או לא, אנחנו נקנה ושכרכם יצמח וכולנו נחיה בהרמוניית קניות אחת גדולה.