בדידותי במיטה

מגיל צעיר לימדו אותנו לחשוב בזוגות. בטיולים שנתיים, חוגי נוער ומסיבות כיתה, תמיד נשמע המשפט "תתחלקו לזוגות". הכול התחיל באלוהים, שברא קודם את אדם ואח"כ את חווה. הוא תירץ את זה ב"לא טוב היות האדם לבדו", אבל אני אומרת שאין מה לעשות - לכל יצירת אמנות צריך קודם כל ליצור סקיצה. ואם תשאלו אותי, הסיבה היחידה שאלוהים ברא את הגבר, היא שויברטור לא יכול להוריד את הזבל.

מהבחינה הזו, בתנ"ך לא חסרים סיפורים על זוגות שעשו צרות. תיבת נוח נשמע מוכר? "זוגות זוגות"? כולה הביאו אותם בזוגות בשביל להתרבות. מישהו יכול, עם יד הלב, להגיד שהוא לא היה שמח אם נגיד היתוש היה מפספס את הטרמפ על התיבה כי הוא היה עסוק בלגרבץ מול איזה משחק כדורגל? או דוד ובת שבע: זה שבחורה מתקלחת בעירום בפנטהאוז שלה לא נותן לגיטימציה להרוג את בעלה. גם אם אתה מלך.

גם הטלוויזיה בימינו עושה עוול לאדם הבודד. למשל הסלוגן של ערוץ 2 - "שניים זה תמיד ביחד". נכון ש"אחד זה תמיד לבד" לא נשמע אטרקטיבי באותה מידה, אבל הוא לפחות מתחרז. ובל נשכח את כל תוכניות הטלוויזיה, 70 אחוז מהן עוסקות בדייטים, 20 אחוז בשיפור המראה (לצורך יציאה לדייטים), והשאר הם תוכניות של מיכל זוארץ.

אבל הכי גרוע זה לא האדם ה"אחד", אלא אלו שהיו זוג, ועכשיו הם לבד. לאנשים כאלה יש נטייה מעצבנת להתנהג כמו בנות שהולכות לשירותים – הם לא מסוגלים להאמין שאפשר לעשות את זה לבד.

אנשים שרק עכשיו סיימו קשר נוטים בכלל להתבכיין על מר גורלם, כאילו אין מסכנים אחרים בעולם, למשל כאלה שחטפו דו"חות על חציית מעבר חצייה באדום, או כאלה שהפסיקו לייבא את הקורנפלקס האהוב עליהם לארץ. אותם אנשים חייבים להבין שלמצוא בן זוג חדש זה בדיוק כמו כל דבר אחר ביקום הזה – כפוף לחוקי מרפי (ימח שמו). כמו שתמיד הנתיב שלידך מתקדם יותר מהר משלך, וכמו שתמיד ביום היחיד בו אתה מאחר לעבודה, הבוס שלך מגיע לביקורת שגרתית, כך גם ברגע שמפסיקים לחפש בן זוג, אז מוצאים אותו!

כל האנשים הפרודים שנמצאים אי שם בחוץ, חייבים להבין שבלהיות לבד יש כמה יתרונות; לא צריך לבזבז כסף על מתנות, חגים וימים מטופשים כמו "יום השנה לפעם הראשונה בה אכלנו שניצל ביחד". אפשר להפסיק להתגלח כל יום. אפשר לישון באלכסון. והכי חשוב - אפשר לחזור לחיק החברים, המשפחה, הכבשה והבלנקי שמלווה אתכם מאז גיל חמש ועליה לא תוותרו לעולם.

והכי חשוב לזכור שלהיות לבד זה לא נורא. רובנו אמנם שואפים לזוגיות ולחתונה, ונישואים הם אכן מוסד נפלא, אבל בינינו – מי רוצה לחיות במוסד?