זקיפת בוקר

מאז עלתה לאוויר "אפידורל", סדרת מערכוני הנשים בה אני משתתפת , עומלות הנשים הטובות במחלקת יחסי הציבור של YES על הבלתי אפשרי: גירוד מספר רב של צופים וצופות שאין להם שום דבר טוב יותר לעשות בערבי שני מאשר לצפות בתוכנית.

דבר לא יעצור אותן והן מנסות להידחק בשטח הפתוח שבין "אולי ניקח סרט בדי.וי די" לבין "בואי נראה קודם אם יש משהו טוב בטלויזיה". והנה בשבוע שעבר מתקשר אלי מישהו מאחת מתוכניות הבוקר ומודיע לי שעלי להתייצב בתוכניתם, וללהג כאוות נפשי על הומור נשי ומגדרי, פמיניזם ופוסט פמיניזם. והיות שמעט מאוד דברים חביבים עליי כפוסט פמיניזם, איני מהינה לסרב, כי גם את הקריירה צריך לתחזק ולהתניע, וקריירה זו, כך הסבירו לי רבים וטובים, אוכלת תוכניות בוקר לארוחת בוקר.

וכך מצאתי את עצמי מכתתת את רגליי במורד שינקין בחיפוש אחר חולצה לעטות עלי לתוכנית בוקר זו, על מנת להציג את עצמי באורח חיובי ופוסט מגדרי, בפני פנסיונרי ארצנו הצופים בקביעות בתוכנית הבוקר לפני זלילת יוגורט הפירות היבשים שלהם.

חולצה זו שאני מחפשת צריכה לעמוד בדרישות מדרישות שונות: עליה להסתיר את האיזור הבעייתי שבין המרפקים לכתפיים, עליה ליצור (יש מאין) את הרושם שזרועותיי דקות כגבעולי עירית, עליה להחמיא לעור הפנים, ללעורר סקרנות ואת הרושם שאני אשה היודעת מה טוב עבורה, וכמובן - לא לעלות יותר ממאתיים ש"ח.

ליקוט מוצלח העלה 4 מלבושים חדשים הכוללים שמלת פסים בשחור לבן הראויה לביקור בים וגם לצפייה ביומית, גופיה סגלגלה עם שרשרת זהב ותליון לב, א- לה ג'יי-לו (פרה מארק אנטוני), גופיה שחורה עם פרח ורוד שהולכת או- כה- טוב עם שיער אסוף באלגנטיות מהוסה, ומכנסיים של המעצבת אירית בכסף ושחור. ולמרות שהשעה בקושי 11 בבוקר ואני כבר נפרדתי לשלום משמונה מאות ומשהו ש"ח, עדיין לא עליתי על עקבותיה של אותה חולצה נעלמה, המצויידת באותם כישורי הסוואה של הוייטקונג בימי מלחמת ויאטנם.

אין מה לומר שבזבוז כזה של כספים , שכבר מזמן לא הוצא לפועל בכזו קלילות חסרת מעצורים, גורם לי לעצור ולשקול מחדש את צעדיי. האומנם מבין כל הדברים שקניתי אין ולו דבר אחד שיכול להתאים להופעה בתוכנית בוקר בערוץ 2?

בעודי מקרטעת לדרום העיר, אני משכנעת את עצמי שהדבר המהוגן לעשות הוא ללבוש את אחת מאותן חולצות שיפון שברשותי, שכבר דרשתי בשבחן בהזדמנויות רבות. את הבגדים החדשים אלבש מיד והרבה על מנת להוציא מיצם ותשלומם לפני פריחת החצב והופעת הנחליאלי, שכמו קוקו שאנל האגדית, מקפיד אף הוא על הופעה אלגנטית ומעוררת השראה בצבעים סולידיים.

בעודי פורסת את הבגדים החדשים על הספה על מנת להתרשם שוב מטעמי הטוב מצלצל הפלאפון. קול מוכר מתוכנית הבוקר שואל אותי אם שמעתי על הפיגוע שהיה בבאר שבע? "לא", אני עונה."היה פיגוע?". "ובכן, לאור מהאורעות אופי התוכנית ישתנה והיינו רוצים להזיז את האייטם איתך לשבוע הבא". "בשבוע הבא אני בסיני" אני מגלה את אוזנו של התחקירן החביב. "טוב, אז נדבר ונראה", הוא אומר ומנתק.

מכשיר הפלאפון נותר תלוי בידי, מולי נועצים בי עיניים מאשימות 4 מלבושים מיותרים שנקנו בסערת רגשות לא רצונית. "נו, מילא" ,אני מנחמת את עצמי בצורה שטחית המאפיינת את המגדר הבלונדיני פוסט פיגועי שלי, " לפחות אני בחיים".