עוד פעם לצום? יו איזה באסה. מה שעוד יותר עצבן השנה הוא שכיפור נפל בשבת. גם הלך סופשבוע וגם הלכה החופשה מהעבודה. איפה הרב עובדיה כשצריך להזיז חגים לטובתנו, למה תמיד צריך לסבול מהיהדות?
17:12- אני מתחיל להרגיש כמו ג'ק באוור שנוספה לו עוד שעה ל-24 סתם בגלל האנטישמיות.
19:30 - אחרי הארוחה המפסקת (וחרחורי העילפון) יוצאים אל מרכז העיר (הרצליה) במיטב המחלצות, לפגוש את האנשים שהפעם האחרונה שראינו אותם היתה בערב כיפור הקודם. כמובן שמיד מגיעים העדכונים מהשטח. ההוא התחתן, ההיא ילדה, אחותו של ההוא נהייתה כוסית וכו'. תמיד יש אלף ואחד עדכונים שאתה נדרש לזכור, ואתה מופצץ במידע דווקא ביום היחיד בשנה שאסור לך ללכת עם פנקס או פאלם. ערב כיפור במרכז העיר הוא מעין מסיבת קוקטייל עירונית - רק בלי הקוקטייל, ועם ערסים.
21:00 - האוכלוסייה נחלקת לצמים וללא צמים, וככל שהשעה מתאחרת הצמים מתחילים לקבל צורה של זומבים שמסתובבים ברחובות, בעוד הכופרים, שסיימו לספר את בדיחת "אני צם בין הארוחות", התנדפו לבתיהם על מנת לצפות באחד מעשרת סרטי ה DVDשהם בזזו מהספריה. חבר שלי שעובד בספרית וידאו אמר לי שהשנה ההסתערות הייתה אכזרית ביותר, והיו כאלו שאפילו השכירו את קלטות הניקוי של המכשירים.
23:00 - העיר מתפצלת לשני מרכזים. המרכז של החבר'ה בני ה21+ והמרכז שבו בני ה21+ מרגישים כמו המבוגרים האלה שבאים לדיסקוטקים - בני שבט ה"מבוגרים מכדי להיות כאן". אני לא מחשיב את עצמי זקן במיוחד, אבל כשאני עובר ומסתכל בבציר הבנות החדש שהניבה עירנו, יש לי הרגשה שנועצים בי את סוג המבטים שבהם מתכבד מייקל ג'קסון בכניסה לקייטנה. אותם המבטים שמופנים להורים מלווים בטיולים שנתיים שחושבים שזה יהיה "ממש גזעי" לרקוד בדיסקו עם החבר'ה של הבן הזדקנתי.
01:00 - האסטרטגיה של המסתובבים בערב החג היא פשוטה, אם נלך לישון בארבע נקום באחת בצהרים ואז צריך לסחוב רק חמש שעות. המשימה היא איפוא "לשרוד עד 04:00 " ואם נהיה ממש ברי מזל אולי נראה קצת מכות. בכל שנה כמעט יש בכיפור מכות. בדרך כלל יש איזה שניים או שלושה מוקדים של מכות שמפוזרים במקומות אסטרטגיים ברחבי העיר, כמו במות ביום העצמאות. מה שמצית בדרך כלל את הלהבה זה איזה רוסי לא מודע, שהדליק סיגריה, והדליק באותה הזדמנות גם איזה ערסוואת שהחליט באותו יום לחזור בתשובה ולהראות ל"גויים האלה" מה זה כבוד לחג.
אבל ערס זה ערס, ובערב היחיד בשנה בו הוא לא יכול להסתובב במכוניתו המשופצרת, משמש כלבו הרוצח בתפקיד השלוחה הפאלית המאולתרת. השנה הלהיט בקרב הוואחשים הפוזאיסיטים בעיר היה הסתובבות עם אמסטפים, ורוטווילרים מפחידים ומריירים עם מבט של "אתה אולי בצום, אבל אני ממש לא" פחד אלוהים.
ואם כלבים רוצחים הם האקססורי החם בקרב הבנים השנה, בקרב הבנות הלהיט הוא, ללא ספק, החצאית הלבנה הארוכה. אותה חצאית מנופחת שנראית כאילו נתפרה מהוילון בסלון של אמא ושמגדילה את התחת במידה או שתיים, אך באותה מידה גורמת לגוף להראות סקסי מתמיד - לא יודע איך זה עובד בדיוק, אבל זה עובד.
03:00 אני וכל הצמים מתיישבים על ספסלים ברחבי העיר ומתחילים לפנטז על דבר אחד- כוס קולה. גם אם ידהרו מולנו עדר של שבדיות ערומות, לא נזיז את מבטינו המזוגג משלטי הפרסומת של המשקה השחור. לא משנה כמה מים אתה דוחס לעצמך לפני הצום, ואפילו אם השתמשת במכשיר פיטום האווזים על מנת לא להיות צמא, בשעה 03:30 אתה מוכן למכור את אחותך ללהקת ישמעאלים בשביל שלוק- אפילו מ"סופר דרינק".
03:30- באסה, אין ישמעאלים באופק.
04:00 תום הסיור. כבר אין יותר על מה לדבר. עברנו ודירגנו את כל הבנות שמסתובבות בעיר וגם את אלו שלא. ריכלנו על כל בנאדם שראינו היום וגם על אלו שלא, סיפרנו סיפורים מהיסודי ומהחטיבה, התווכחנו על ספורט, על זיונים, ועל חתונות, ובעיקר התמרמרנו על זה שהזמן טס ועל איך שבגיל 27 אתה יכול להרגיש זקן.
יום שבת- העצבים עולים
12:00- פאק, הייתי בטוח שאשן עד חמש. אני מתעורר עם פה יבש והרגשה כאילו אכלתי חצי קילו תמר צהוב.
13:00- אני קורא את כל עיתוני החג כולל "מוסף הספרות", והמכרזים של הממשלה.
14:00- מסתובב בבית סהרורי ומורעב. כל דבר קטן מזכיר לי מזון. עובר ליד המקרר ושומע אותו נוהם "פתח פתח פתח אותי". אבל אני יודע שאין מצב שאגע אפילו בידית הקרירה של המוצר אימי, שומרת הסף, מתעוררת מתוך ערימת עיתונים אוחזת בכפכף הכשרות בידה וזועקת לעברי: "חסר לך!!!". אני מסתכל על אחותי ומתחיל לדמיין אותה משופדת על מגש עם תפוח בפה.
15:00- חוזר לישון או לפחות מנסה לעבוד על עצמי שאני חוזר לישון. אותה מלחמה מוכרת עם הגוף שמתעורר באמצע הלילה עם הצורך להשתין. אתה נלחם ומנסה להירדם אבל הגוף תמיד מנצח ואתה מדדה לשירותים בעצלתיים.
15:30- כלום לא עובד. אני מנסה להירדם בכל מיני פוזות שונות: עם הכרית על הראש, מתחת לראש, בין הרגליים, מחוץ לחלון, לא מצליח.
16:00- כמעט שבירה. ואז הגיע סיוע מ"הצלב האדום", אחי בא אלי עם שש בש: "בוא נשחק נעביר את הצום".
16:20- זה עובד. עברו 20 דקות אני מוביל 2-0 ומתחיל לחזור לי הרצון לחיות. איזה גדול אחי הקטן, חבל שהרבצתי לו כל השנים האלה בשביל הכיף.
17:30- 7-2 לי. הרווחתי בינתים 30 ¤ והצום הזה מתחיל להשתלם.
18:20 תקיעת השופר מבשרת לי שאפשר לחזור לשגרה. אני שומע מכוניות מניעות וילדים לא מוכנים צועקים "נגמר, אוף", אני צועק לאחי "שב תגמור משחק", אבל הוא כבר בתוך המקרר נרדם על אחד המדפים.
המשימה הושלמה. סוף סוף אני פותח את המקרר כולי רועד, מפנה את אחי, אוחז בקבוק, מגשים חלום כוס קולה.
שטויות היה קליל בסך הכל, הייתי יכול לצום עד מחר.