כמו בכל שנה הגיעה העונה הנאה כל כך לבוני המצבות. חלקות קבר חדשות, המורכבות מאנשים במיל' שלא צלחו את מוספי החג צצות כפטריות אחרי הגשם. עיתוני החג מלאים בדרך כלל בסיפורים חושפניים על כוכבניות סנסציוניות, וכתבות המגלות כי דווקא בעונת החגים מרבים אזרחים רבים לקפד את פתיל חייהם במו ידיהם, ולא בגלל מחירי תחילת העונה השערורייתיים. לא, אזרחים אלה מתנכלים לפתיל חייהם בגלל אותו נגע הפושה בלב הבריות ומתקרא בדידות קיומית, ולאותו נגע, כך יודעים כולם, אין מזור אמיתי.
למרות שתשס"ד לא היתה רעה כל כך אל כותבת שורות אלה, או לפחות לא אכזרית כמו אחיותיה הצעירות תשס"ב ותשס"ג, מוצא אותי ראש השנה הזה הוגה מחשבות בצבעי סתיו, שומעת את הדרק החביב עליי, הלא הוא ניק, ומייחלת לאסון עולמי דוגמת מטאור שסטה ממסלולו ופונה מזרח תיכונה, או משהו ממין זה שיתפוס אותי בדרך לארוחת החג, וימנע ממני להגיע לאירוע זה.
על בשרי למדתי, כי את המשפחה כדאי לפגוש רק כאשר חייך נמצאים על הכביש המהיר ל"הכל נפלא", ימינה במחלף "אין שום פרט בחיי שאתם יכולים להיטפל אליו ולגרום לי להרגיש כמו 0", ואז ישר עד תחנת הדלק " כוס יין נוספת".
וכמו להכעיס, דווקא בערב החג ממשיכים המטאוריטים בהרגלם, ואינם מתערבים בענייני הזולת (להוציא פעם פעמיים במהלך ההיסטוריה), ואני מוצאת את עצמי בדרך לארוחה, ועוטה על עצמי את שמלתי השחורה ביותר, עליה אמרה מורתי הרוחנית לרפלקסולוגיה: "צבע שחור, איריס, מונע מאנרגיה לחדור דרכו. אל לך ללבוש שמלה זו אלא אם כן את הולכת למקום ורוצה לבודד את עצמך מהאנרגיות השוררות בו".
איש לא יהין לומר מילה רעה לעברי, מכיוון שכולנו חווינו את ההרגשה, שמנת יתר מהמשפחתית הלוחצת הזו, ונגמור מהצד הלא נכון של הגדר, עטופים בסדין לבן מסמא עיניים. ואם יש דבר שאיני חפצה בו, הוא לקפוץ ולהיפרד מין העולם בצבע של העונה דאשתקד. לכן אני מפנה עורף לסטטיסטיקה ומופיעה במלבושיי הגותיים לארוחת הערב, כשאני מבודדת את האנרגיות הפולניות\מלחיצות הנושבות לעברי בעוז ועזוז, וקולי הפנימי לוחש לעבר בני משפחתי שאף אחד לא יצליח לחדור אליי אלא אם כן ימהר וינפנף בדרכון שבו מוטבע בשחור על גבי לבן הלאום: הומור.
והנה, בארוחת הערב, מסתבר כי אני לא היחידה הדורשת דרכון בתוקף ובני דודיי החביבים עטו אף הם שחור כדי להתמודד עם תוגת החגים. מיד לאחר המנה הראשונה אני מנפנפת בדרכוני לקול מצהלות בני דודיי, ובן דודי הצעיר לא מאכזב ומנפנף בדרכונו-הוא, מה שגורם לאחיו הבכור לקפוץ ולנפנף בדרכון בנחישות כזו שגורמת לרוח ממש לסטות ממסלולה, כך טוענים כחמש דקות מאוחר יותר ברדיו ומוסיפים ש"הרוח הרעה שנשבה בעוז מעל אזור השרון עושה דרכה לכיוון הים".
מאוחר יותר באותו ערב, אני שכובה במיטתי ומהרהרת ביתרונותיו של הצבע השחור המשמש כשריון אבירים, אם כי חזקה עליי שאם אני מעלה על עצמי שריון אבירים באותו ערב, אין הוא יורד ממני עד אחרי הצום, ואני מתהלכת לי ומקרקשת בעשרת ימי התשובה משל הייתי גיני בקופת חזיר. מחשבה זו היא האחרונה החולפת הראשי בערב הראשון של שנת תשס"ה ואני מחייכת ושוקעת בשינה עמוקה.
כמובן שלמחרת בבוקר אני שוב מצטרפת לסטטיסטיקה כשאני לובשת את הגופיה הדקיקה הורודה שלי ויורדת לקטר עם חברות על זה שהעיפו את בל.
זמן טוב להתאבד עכשיו
איריס אברמוביץ'
27.9.2004 / 9:46