על מדרכות תל אביב

הרבה זמן התבטלתי מול הארון לפני היציאה אל המשכן לאומנויות הבמה, שם התקיים אמש טקס חלוקת פרסי אופיר לאוסקר הישראלי. אין זכר לממצא אלגנטי על מדפי הארון שלי, שיהיה ברור. לא היתה לי ברירה של ממש אז הלכתי על ג'ינס מהוה וסנדלי טבע-נאות. ותודה לאלוהים שלא הגזמתי, אחרת הייתי מרגיש כמו ברידג'יט ג'ונס במסיבת מנהלים, עטוף בחליפת שפנפנה.

במשך שלוש שעות (!) של טקס, דאגו כל נואם ומגיש פרס להזכיר שזו היתה שנה מהממת לקולנוע הישראלי. והיות שכך, חשבתי שאנשי התעשייה יזדרזו לחגוג את השיפור האדיר במצב בהתגנדרות חגיגית. התשובה היא, ניחשתם נכון, לא. חוץ מהארכת הטקס לממדים אמריקאים אנחנו עדיין מאה אחוז ישראל. ממש כמוני, נראו מרבית באי הטקס כאילו ירדו לחרבן עם הכלב על מדרכות ת"א.

רק כמה כוכבות מקומיות הסתובבו בינות להמון המרושל כאילו נכנסו חזק לסרט הוליוודי. יותר מגבה אחת הרמתי מול התופעה, עד שהבנתי שכל כוכבית שטרחה להתהדר, עולה אל הבמה כדי להגיש או לקבל פרס. מדובר באחיזת עיניים מוחלטת. לכם בבית, נדמה כאילו לבשו כולם הוד והדר, והם מנצנצים בטקסיות. אך בפועל, רק מי שעולה אל הבמה לצורך כלשהו, מתלבש. השאר, וזה כולל אותי, נותנים בהופעה קז'ואלית לגמרי וגורמים למשקיעים לחוש מגוחכים.

אז מי השתתפו בתצוגת האימה? לוסי דובינצ'יק שהפזילה באוברול שחור. ריקי בליך, ווי אובר אסתי המכוערת, לירז צ'רכי במראה הכלה הקבקזית, שמדברת דומה נורא לדודה ריטה, וגוררת מאחוריה שובל אפסרקי ארוך ונזהרת לא ליפול. רוית רוזן, הלא היא טינקרבל שחזרה לשמה השכונתי, בשמלת מיני כסופה ומחזירת אור ובתסרוקת שרה נתניהו. וגם אניה בוקשטיין, זו שאומרת "בסיידר" בפרסומות, במיני קרמי משטנה.

חוץ מדליה שימקו, שעשתה מה שנשים שעברו את הארבעים לא עושות, וחשפה 70 אחוז רגליים, היתה גם נטע גרטי, מועמדת פרס השחקנית הראשית מטעם "סוף העולם שמאלה". בתור מי שחשפה את הבושס שלה כבר בסצינה הראשונה של הסרט, הייתי מצפה שתפתיע בגרסתה הלבושה. אבל זו החליטה להעטף במקרמה לבן, מעשה ידיה של סבתה, ולענוד שנדלירים כעגילים. העדפתי אותה בוורסיה העירומה. את זרועה של המפה המהלכת אחז דייט בלתי מזוהה, שאם הוא לא אביה, כנראה שזו חולקת את הבושס המתוקשר שלה עם חטייאר. את כולם לקחה בסיבוב, כרגיל, רונית אלקבץ, שקובעת גבולות אופנתיים חדשים על בסיס יומי. משפחת אדאמס איז אלייב!

אחרי סגר של 3 שעות, יצאנו כל באי הטקס אל הפואייה לגרוס בייגלס וגבינות. תיאבון היה לכולם, תאמינו לי. כל לוקחי הפרסים חייכו למצלמות בעונג. המפסידים חייכו גם הם למצלמות בהכנעה רבה, וקיללו את עצמם על שהשקיעו הון כה רב בביגוד – לשווא. רק אני, איזה כיף לי, הייתי לבוש ג'נין-שיק מספיק בכדי לתחוב ראשי בבופה בלי לפחד מכתמים. לעולם לא היינו הוליווד, ולעולם גם לא נהיה. אנחנו בישראל. ארץ הקז'ואל. ארץ החול והשממה. כאן, אם לא תיתן לעצמך את האופציה להתלכלך, אין סיכוי שתהנה.