יזיזות אמת

באמצע כאוס ההיכרויות התל אביביים הכרתי את תומר. הוא היה שונה מכל מי שהכרתי לפניו. ירושלמי, שכנראה גר מספיק שנים בתל אביב כדי לקבל את השריטה שלו, ובכל זאת, הוא היה ההרכב המושלם של חוכמה, רגישות וגבריות. יצאנו במשך שבועיים, מבלי להזדיין ואז נפרדנו.

הוא אמר לי: "זה לא את, זה אני....", "אני לא מוכן לקשר", ושאר קלישאות פרידה. החלטנו להישאר ידידים ואז התחלנו להזדיין. מאותו רגע התאהבתי בו והדברים הסתבכו.

יום שבת. שתים-עשרה בצהריים. חום כבד בחוץ. ובפנים, בתוך הדירה הממוזגת שלי, אני חושבת עליו. בא לי לדבר איתו, לראות אותו, לגעת בו. מה קורה לי? אני מתקשרת לדנה. היא לא עונה. אני חייבת שמישהו יגיד לי לא להתקשר אליו. הוא רק מזיק לי. תעזרו לי! אני משוטטת באינטרנט. מתכתבת עם כמה בחורים ווירטואליים, שלא מעניינים אותי כלל.
הכמיהה אליו עזה מידיי.

אני מתקשרת אליו. רק לבית. אם הוא לא עונה, אני לא מתקשרת לפלאפון שלו. אם הוא לא בבית, יכול להיות שהוא עם איזושהי בחורה. אתמול היה יום שישי, בטח יצא, מי יודע היכן הוא עכשיו.מה אני אגיד לו?

"היי, מה קורה, הרבה זמן לא דיברנו"... מה אני עושה? מה אני רוצה? אהבה? להזדיין? בשום פנים ואופן לא אשכב איתו הפעם. הוא טוען שאני לא ממש מאוהבת בו, אלא "מאוהבת באהבה". כן, נוח לו לחשוב ככה. אני לא מתקשרת אליו. ברגע זה אני מתקשרת לרון. נלך לים והיום הזה יעבור. שיחה ממתינה. לא מסוגלת להתאפק. אני מתקשרת אליו... אני לא מאמינה! הוא בבית.

אנחנו מדברים על העבודה שלי, על העבודה שלו, על הכלבה שלי, על השכנה החדשה שלו, ואז הוא מספר לי מה הוא אכל ומפרט לי בגאווה איך הוא קודם טיגן שום ובצל, כדי להכין רוטב שמנת וסלמון, לפסטה. ברקע, רעש של ברז פתוח.
"מה אתה עושה? כלים"? "לא, אני מכין אמבטיה... רוצה להצטרף"?

מאותו רגע המוח שלי נכנס למצב של טייס אוטומטי. עשרים ושלוש דקות לאחר מכן אני נמצאת בתוך האמבטיה שלו, איתו, עם חיוך על פניי. הוא מסבן אותי, מלטף אותי. אני עוצמת עיניים ומנסה לאחוז באותו רגע.

הוא מושך אותי אל מחוץ לאמבטיה ואנחנו נכנסים לחדר השינה שלו. כשהוא אומר לי "את אוהבת למצוץ לי, נכון...?" אני משקרת ועונה לו שאני מאוד אוהבת למצוץ לו. מדוע כל-כך חשוב לו, כל פעם מחדש, לקבל את האישור הזה? אנחנו מזדיינים. הוא גומר ואני לא. חיכיתי לרגע הזה, בדיוק לאחר הזיון, שיחבק אותי ואוכל להרגיש את אהבתו כלפיי. הוא מסתכל על השעון ואומר שנותרה לו רק שעה לכתוב ולהעביר את כתבתו לעורכת של העיתון. אני מתלבשת והולכת.

את הקשר ההרסני עם תומר ניתקתי לאחר זמן מה. נשארתי עם השאלה: מדוע התאהבתי בדיוק באותו אדם שלא אהב אותי חזרה? בשפע האינסופי לבחירת בן, או בת זוג, בתל אביב, שמתי לב שהדפוס הזה ש"להתאהב בבלתי ניתן להשגה", שכיח מאוד. כולנו רוצים למצוא אהבה בסופו של דבר. אם כן, מדוע אנו תמיד בוחרים להתאהב, ולהתעקש, על אותו אדם שדוחה אותנו? ובאותה עת, אנו דוחים את האדם שמעניק לנו את האהבה כה נחשקת. אולי הגיע הזמן להתחיל ולאהוב את מי שלידינו, ואוהב אותנו, ולהפסיק לרדוף אחרי הלא נגיש.