האוניברסיטה של החיים

השבוע התחילה שנת הלימודים האקדמית וזו סיבה מספיק טובה לספר קצת על חוויות שלי מהיום הראשון בתואר השני, ולתת כמה טיפים וסיפורים על הלימודים הגבוהים. ללא ספק, המקום הכי חשוב באוניברסיטה הוא הקפיטריה. חובה לבחור מקום טוב לשבת בקפיטריה, במיוחד אם זו קפיטריה שווה, נאמר של מדעי החברה או הפקולטה לאמנות. כי שם מסתובבות כל הכוסיות של האוניברסיטה – ובחוג לאמנות הן בדרך כלל גם די זורמות.

אתה צריך לבחור מקום טוב, רצוי ליד הקיר, כך שתוכל להישען ולהשקיף. אם זו הפקולטה למדעים מדויקים עדיף לאכול עם השרת (סליחה, אב הבית) כי יש שם בנות שאפילו ספרניות מסתלבטות עליהן. מדעים מדוייקים זה חיל התובלה מבחינת רמת הבנות.

בתחילת שנת הלימודים מגיעים לאוניברסיטה, ובאופן קבוע פותחים 4 חשבונות חדשים בכל מיני בנקים כדי לקבל כל מיני כרטיסים לתיאטרון וצ'ופרים אחרים. כמובן שחודש לאחר מכן, הסטודנט היהודי החכם מעלים את החשבונות החדשים כמו החשבונות שהעלימו לנו בבנקים השוויצרים לפני 60 שנה.

בתחילת סמסטר א' של השנה הראשונה ההשקעה בשיאה. כל קורס מקבל קלסר. כל נושא מקבל קו תחתי עם מרקר בצבע שונה מהמרקר הרגיל והתאריך מתנוסס בגאווה בצד שמאל של העמוד. לאחר כמה שבועות רמת ההשקעה מתחילה לרדת דרסטית, ולקראת סוף הסמסטר אתה מוצא את עצמך מגיע ללימודים (אם אתה בכלל טורח) רק עם עט וכרטיס צילום עם תקווה לחלוב את החנונית הגיבנת שיושבת בשורה הראשונה וכותבת את כל מה שהמרצה מוציא מהפה (כולל שיעולים). כשאותה חנונית נכנסת לכיתה באיחור, היא מתפדחת מהמבטים של כולם ומתחילה ללחוש סליחה ולהתעוות בתנועות התגנבות של חולה טורט על מנת לא להפריע יותר מדי.

מה שמעצבן בלימודים באוניברסיטה זה התיזוזים בין הבניינים במעבר בין השיעורים. ובגלל זה באוניברסיטת תל אביב החליטו לעשות פרויקט אופניים שבו משאילים זוג, בדומה לאופן שבו מכניסים מטבע ומשאילים עגלת סופר. כך אתה יכול להסתובב בקמפוס בין הבניינים כמו הולנדי מאושר בין הקופי שופס של אמסטרדם. הבעיה היא שבאוניברסיטה לא מתחזקים טוב את האופניים, ולפעמים אתה מקבל אופניים כאלו גרועות שהיית מעדיף להכניס את המטבע לתוך עגלה של סופר ולנסוע.

אחרי כמה חודשים של הזנחה, רבים מהאופניים התפנצ'רו, איבדו פדאל או במקרה היותר גרוע שרשרת או מושב. האוניברסיטה הפכה ל"בית הלוחם" של האופניים, ובצדי הדרך אפשר לראות לא פעם חלקי אופניים מוטלים כמו בבאב אל וואד.

אבל מה שטוב זה שלא גונבים את האופניים. למה? כי אין ערסים באוניברסיטה. באמת, אם יש דבר טוב באוניברסיטה זה שאין שם ערסים, ואם יש ערסים הם בדרך כלל ממלאים לנו את הפיתות. הנקמה הכי גדולה שיש לחנונים כמוני על ערסים, היא כשאנחנו נפגשים אחרי כל השנים הטראומטיות. לפני כמה זמן פגשתי איזה וואחש קטן כזה שלמד איתי בבית הספר והוא התחיל לשאול אותי מה אני עושה. אמרתי לו שאני מתחיל עוד מעט תואר שני וכו' וכו'. איך שהוא שמע שאני באוניברסיטה הוא התחיל להשתולל "אתם הסטודנטים חושבים שאתם יודעים הכל, תראה אותי אני סטודנט באוניברסיטה של החיים". לא היה לי מה להגיד, אז ביקשתי ממנו שיבדוק לי את התיק ויניח לי להיכנס לקניון.

יש כל מיני רעיונות חדשים לבטל הפסיכומטרי ולפתוח את האוניברסיטאות לכולם. אני אומר יאללה, בשביל הצחוקים בוא נפתח. תארו לכם איך האוניברסיטה תראה עם גדודי ערסים משוטטים בה. כל הכיתות של הסטטיסטיקה יהיו מלאות בחבר'ה שלומדים שיטות לנצח את הטוטו והרולטה, בשיעורי הכלכלה ילמדו איך להשקיע את דמי הפרוטקשן כמו שצריך ושיעורי התקשורת יהיו מפוצצים "בגלל הכוסיות". אם לא נלמד, לפחות נצחק כמו שצריך.

הטיפ הכי חשוב שאני יכול לתת לכל הסטודנטים זה לרכז את כל האנרגיות בשביל לעבור את המשוכה הקשה ביותר - תקופת המבחנים. שלושה שבועות של להסתובב בבית עם טרנינג, לאכול במבה ולנסות לא להתפתות יותר מדי לטלפונים, טלוויזיה וסרטים כחולים. אתה מסתובב כמעט חודש בעצבים של נרקומן משתקם, מנסה לא לשבור את שולחן הכתיבה על השותף שלך, ומוצא את עצמך מוכן לתרום כליה העיקר לא לקרוא עוד דף במיקרו.

אבל אל תדאגו, התקופה הזו עוברת וגם התואר יעבור די מהר ובלי שתרגישו תמצאו תסיימו עם BA חדש ומכובד ביד, ממלצרים בדיוק באותו מקום שבו מלצרתם לפני האוניברסיטה – בהצלחה.