בן לוקח בת

איך הכול היה פשוט כשהיינו ילדים... ירדנה ארזי כיכבה על הפוסטרים ברחובות, פלאפל וסרט היו נחשבים לבילוי הכי טוב בעיר, ובימבה היתה אלילה. אבל הכי כיף להיזכר בדייטים של אז. היינו יפים (חלקנו), צעירים ובעיקר תמימים.

בימים ההם להתחיל עם מישהו היה הכי קל בעולם, בעיקר כי המלאכה נפלה על הבנים. בעולם 'הפוסט פמיניסטי' של אמצע שנות השמונים, כל מה שהיינו צריכות לעשות זה להיות כפילות "פנינה רוזנבלום", כלומר להיות יפות, לשווק קוסמטיקה, ולשתוק. הבנים כבר עשו את השאר בעצמם.

כמו שהיה רק ערוץ אחד בטלוויזיה, וכולם חיו באשליה שהוא מצוין, כך גם היתה בעצם רק שיטה אחת להתחיל עם בני המין השני, ותחליטו אתם לגבי מצוינותה. אני מדברת על מכתב החברות. "אני מציעה לך חברות, האם אתה מעוניין?". אם השיטה הפשוטה, אך היעילה הזו, היתה פועלת גם היום, היתה נחסכת מאיתנו הרבה עוגמת נפש והמון מבוכה. לא היה צריך לפלרטט עם זרים בברים או לצאת לפגישות ראשונות מביכות עם אנשים שניתקע להם משהו ירוק בשיניים על תחילת הערב, ולך לא נעים להגיד כלום בנושא.

מה שעוד יפה בשיטת המכתב, היתה האופציה לסרב בהחלטיות אך באלגנטיות, למשל באמצעות מכתב קצר וקולע הכולל את המילה "לא". גם במקרה כזה לא פרץ הנמען באקט של נינט, ויצר "ים של דמעות", אלא השלים עם רוע הגזירה כמו גבר, למרות שהיה בן 11. בסך הכול, כבר אחרי שבוע אפשר היה לשגר מכתב נוסף למישהו אחר. זה היה עיקר היופי בלהיות קטנים – גם שיברונות הלב היו קטנים.

שיטה נוספת להתחיל זה עם זו היתה ה"שליח", שיטה ששרידיה נשתמרו עד עצם היום הזה. החבר הכי טוב היה נשלח למושא התשוקה ומציע חברות בשמנו. כשאני מתעמקת בעניין, אולי זה לא רעיון כל כך רע גם לתקופתנו. אולי צריך להגיד: "פאק על חיי המבוגרים! בואו נחזור לחיים הפשוטים!". נשלח חברים לברר עבורנו "האם הוא מעוניין". אחר כך נשלח מכתבים עם מדבקות בצורת לבבות ונציע חברות. לא עוד חיזורים סטנדרטיים. מהפכה! שברו את הכלים ולא משחקים. בלי חוקים ובלי מצוות. נגעתי בא-דום! סטופ!

גם המסיבות של פעם היו הכי מגניבות, והכי טובות בשביל להתחיל עם בחורים. אם היום אנחנו יוצאים למועדונים ולפאבים, ומקפיצים כמה טקילות, הרי שבעבר היינו ניגשים בהיסוס לאימא של חתן היומולדת, מקפיצים שתי כוסות פטל וניגשים לעבודה. אם היום לוקחים סמים בשביל "להשתחרר", הרי שפעם השילוב הקטלני מכולם היה ביסלי עם במבה. הנועזים היו מסניפים שוקולד פרה בשירותים.

אני עדיין זוכרת איך היינו מסתדרים במעגל של "בן לוקח בת", ומשם הדברים כבר זרמו. הריקוד הזה תמיד הוכיח את עצמו והוביל למעוז חפצו של כל ילד וילדה מתבגרים – הסלואו. לצלילי שירים גרועים במיוחד של ג'ורג' מייקל ושל ג'יסון דונובן היינו מגלים את סודות המזמוזים. כמובן שתרם לכך גם המשחק המפורסם "7 דקות בגן עדן" שבעצם היה צריך להיקרא "בוא ניסגר יחד בארון כביסה קטן, ונעלה זה על זו".

היה קל מאוד לספק אותנו כילדים, שהרי שאיפותינו הסתכמו בלשבת יחד בשיעור ולהכין שיעורי בית אחד אצל השני. אבל סך הכול היה די צולע. עולמנו הצר כעולם נמלה אתיופית, נשלט על ידי מלך ומלכת כיתה – הוא היה הרץ המהיר ביותר בשיעורי התעמלות, ולה היה את אוסף ניירות המכתבים הגדול ביותר בכיתה. מצד שני, בהתחשב בסטנדרטים האלטרנטיביים של היום, אולי היה עדיף לכולנו להישאר בכיתה ד'.