החברה המושלמת

ביום הראשון בו התחלתי לעבוד בחברת היי-טק, עברתי עם אמיר בכל החדרים. הוא הכיר לי את כולם, חוץ ממנה. כשעברנו ליד מקומה הריק, הוא אמר לי "כאן יושבת יוליה, הבחורה הכי חמודה בעולם! היא גרמנייה. היא נסעה לחוץ לארץ לכמה ימים".
כל מי שהכיר את יוליה היה מאוהב בה.
לאחר כמה ימים עישנתי סיגריה בפרוזדור, כשלפתע הופיעה מולי בחורה עם חיוך ענק.
"אפשר לקבל סיגריה"? שאלה אותי, עם מבטא גרמני חזק.
היא הייתה לבושה בג'ינס צמוד, ומעליו, שדיה הנדיבים כמעט קרעו את חולצתה הלבנה והמכופתרת. שפתיה העבות הסתירו שורה של שיניים לבנות. עורה החלק זהר, ובעיניה החומות היא הסתכלה עליי במבט חודר.
"סליחה, אני יוליה" והיא הושיטה לי את ידה.
גלי חום חדרו לבטני כמו סכינים.

נתתי לה אחת מה'מרלבורו לייטסק שלי. הדלקתי לה את הסיגריה והתחלנו לדבר. היא סיפרה לי על התאהבותה בבחור ישראלי לפני כשנתיים ועל החלטתה לבוא ולגור כאן, למרות שאיננה יהודייה. כשהיא אמרה לי שהם נפרדו לפני ארבעה חודשים, לא יכולתי להתכחש לשמחתי.
מה עובר עליי? לא הצלחתי להבין מה לי ולבחורה הזאת. בחיים לא הרגשתי ככה, ובטח לא כלפי בחורה. היא נכנסה לי לעצמות, לנשמה. כל גופי זעק מתשוקה כלפיה.

ככל שהזמן חלף, התחברנו והתקרבנו. בילינו הרבה יחד, גם מחוץ למשרד. התקשורת בינינו הייתה כה טובה עד שלפעמים די היה במבט אחד כדי להבין אחת את השנייה. דיברנו שעות על גבי שעות. היה לנו המון במשותף והרגשנו כל כך קרובות, שהיינו כמו אחיות. היא נהגה לקחת את ידי, לחבק אותי ולומר לי עד כמה היא שמחה שבאתי לעבוד בחברה ועל כך שהכירה אותי.
כל הרגשות שהציפו אותי בהיותי איתה עוררו בי פחדים עזים ובלבול מצד אחד, ומאידך, תחושה של שלמות.

היא הייתה מושלמת בעיניי. הערצתי אותה. הגבול בין להיות מאוהבת בה ופשוט לרצות להיות היא, היה דק.

יום אחד יצאנו מוקדם מהמשרד כדי ללכת ולעשות שופינג. נכנסנו לתאי המדידה של 'זארה' עם ערימות של בגדים. כהרגלנו, נכנסנו ויצאנו אחת לתאה של השנייה, על מנת להתחלף בבגדים ולהעביר חוות דעת.
"נראה לי שזה צבע שיותר מתאים לך", היא אמרה לי, ותוך כך הורידה את העליונית שלה. גם אני הורדתי את שלי.
הזמן נעצר.
הסתכלנו האחת על השנייה, ובתחושה של רוגע ושלווה ובידיעה שאנו עושות את הדבר הנכון, התנשקנו.

לאחר כמה חודשים היא עזבה את ישראל וחזרה לגרמניה.
אומרים שבנות מנגה ובנים ממאדים. רוב הזמן אני באמת מרגישה שאנו שייכים לשני עולמות שונים לגמרי. יש בינינו תקשורת גרועה והרבה פעמים, אנחנו לא מצליחים למלא אפילו את הצרכים הכי בסיסיים אחד של השני.

בנות, מי מבין אותנו הכי טוב בעולם? מי תמיד רגיש ומתחשב? מי תמיד מוכן לנתח מכל כיוון אפשרי איזה פרט מטופש, או משפט שמישהו אמר לנו? מי בחיים לא יחפש פתרון לוגי לעצבנות או לעצב שלנו, ופשוט ישמח לדסקס את הנושא לנצח? כן, אלו החברות הכי טובות שלנו.

מי לא מוכנה להודות, שלפחות פעם אחת בחייה, חלמה על להיפטר מהיצורים הפרימיטיביים והשעירים האלה, כדי להיות עם אישה רכה ויפה, שמבינה אותנו לחלוטין? טוענים שהעדפה מינית היא דבר מולד. האם לא היה קל יותר לו היינו יכולים לבחור אותה, או לחילופין, להיות פעם עם גבר ופעם עם אישה, לפי רצוננו?