נוגעת לא נוגעת

אין ספק שהחיים באתונה במאה הרביעית והחמישית לפני הספירה היו קשים, כי אני לא מצליחה לחשוב על שום סיבה אחרת לכך שאפלטון החליט להמציא את המונח "ידידות אפלטונית". אין ספק שהבחור היה מתוסבך. מי שרואה איך רוצחים לו את המנטור, ומי שמאמין שתשעים וחמישה אחוזים מהיקום מאורגן על ידי הגיון וסדר, וחמשת האחוזים הנותרים נתונים לתוהו ובוהו, ובכן – מישהו כזה לא יכול לצאת שפוי.

תסתכלו על זה ככה - הבחור הסתובב כל היום מוקף בכוסיות יווניות, לא טרח לנסות שום דבר, ועוד חשב שיצא לו מזה משהו מוצלח, ברמה כזו, שהוא החליט לקרוא לכל הסיפור הזה על שמו. זה כמו שאיזה בחור ימציא "יחסים יואביים" – הוא ילך ויציע לכל בחורה לשכב איתו בשנייה הראשונה שהוא רואה אותה. למה לקחת את טקטיקת ההתחלה הכי גרועה בעולם, ולקרוא לה על שמך? ההמצאה היחידה שיכולה להיות יותר גרועה מזה היא אם בטעות מגלים אצלך איזו מחלה או סינדרום חדשים וקוראים להם על שמך. "אוי, איזה מסכן, הוא היה בחופשה בקאריביים, וחטף שם "אבנר".

מה שהמושג "ידידות אפלטונית" מציע הוא פשוט רעיון לא ריאלי. מצטערת, גבר ואישה לא יכולים להיות ידידים. היוצא מן הכלל היחיד במקרה הזה, הוא אם הגבר הוא הומו. או אם האישה בתרדמת. אבל זהו.

הקטע הוא, שכן נתקלים פה ושם בבחורות, שנמצאות בהכרה מלאה, ומסתובבות עם בחורים סטרייטים לגמרי, שאומרות בגאווה "הוא החבר הכי טוב שלי". ברור! מי לא היתה רוצה "מרגל" שיגלה לה את כל סודות האויב. מעבר לזה, אני לא קונה את כל הקטע הזה של הבחור שמתפקד על תקן "החברה הכי טובה, אבל בן". מצטערת, לא הולך. זאת אומרת, יש לך כבר גבר רציני בחייך, שמכיר אותך כמו שאת – ועדיין נשאר בסביבה - מה, לא תעשי עם זה כלום?

אני חושבת שבחורות כן רוצות "ידידים" גברים, כי מעבר לזה שנחמד שיש שם מישהו שינחם אותך אחרי פרידות, ויקפוץ לנחם אותך ולחבק אותך כשרע לך, חשוב, כמו שאומרות הדודות הפולניות – לשמור על אופציות פתוחות. זה מצחיק, אבל מאותה סיבה בדיוק נראה לי שגם גברים אוהבים את הקטע של ידידות. כי מבחינת הגבר, תמיד יש סיכוי שהקשר יתפתח ליותר מזה. נכון, קיים סיכוי יותר גדול לזכות בלוטו, גם אם לא מילאת טופס, ואפילו הסיכויים לזכות בפרס נובל לפיזיקה יותר הגיוניים, אבל לפחות יש סיכוי. הוא שם, איפה שהוא.

מה שאני בעצם אומרת הוא שגם אם גבר ואישה הם ידידים, באיזשהו מקום אחד מהם תמיד ירצה או יחשוק בשני, וכאן בעצם מתמוטטת התיאוריה של אפלטון כמו מגדל קלפים שהתיישב עליו היפופוטם, וגורמת לי לרצות להשיג לאפלטון כמה כדורי פרוזאק, ובעיקר איזה זיון טוב.

המקום היחידי בו נראה שיכולה לשרוד הידידות האפלטונית היא בית חולים לחולי נפש. אם אתה חושב שאתה כרובית, אז באמת לא משנה לך אם החבר הכי טוב שלך הוא אישה או גבר.
או נגיד בכפר הדרדסים. זוכרים? כפר קטן מלא ביצורים קטנים וכחולים, שכולם גברים. יוצאת הדופן היחידה היתה דרדסית. גם אישה, גם בלונדינית, גם עם ראש כחול, וגם מדברת בקולה של ציפי שביט – מה עוד יכול גבר (או דרדס) לבקש? ובכל זאת – הבחורונת חיה בשלום עם שאר דיירי הכפר, בלי רמז לשום חשק מיני. מצד שני – באמת מדובר בתוכנית לילדים, ובאמת לדרדסים לא היו בכלל אברי מין, אז פלא שידידות אפלטונית היתה אפשרית?