המכנסיים של העולם

בואו ניתן רוורס עצבני, וניסע אחורה בזמן כדי להתחקות אחר עקבותיו של הפריט הכי פופולרי כמעט בארון הבגדים – הג'ינס. מוצאו של בד הג'ינס מאירופה, ובראשית ימיו הוא שימש בעיקר כבגד עבודה ששימש כורי פחם ופועלים, שנזקקו לבד כותנה שלא נשחק בקלות. הבד נצבע בצבע אינדיגו (כחול) שמקורו באמריקה והודו.

כחלק מהבהלה לזהב ב-1853 הגיע גם לאוב שטראוס מניו-יורק למרכז האקשן בסן פרנסיסקו, ובמקום להתמקד במטרתו הראשונה- זהב, הפך לספק בגדים. לימים לאוב שינה את שמו ללוי, וזו היתה תחילתה של הידידות המופלאה בין ישבני העולם למכנסיים של מר שטראוס. מאז ועד היום עבר הג'ינס גלגולים רבים, כשלכל עשור, הג'ינס המאפיין אותו.

להיטי הקולנוע של שנות השלושים בהוליווד היו מערבונים, בהם כיכבו בוקרים שלרוב לבשו ג'ינס, במראה מחוספס, סקסי ומצו'איסטי, בעודם רוכבים סביב עדרי בקר, ויורים זה על זה. אמריקאים רבים שגרו במזרח ארצות הברית , או במדינות שלא ידעו לאסו מהו, יצאו לחופשות לחוות כפריות במדינות המערב, שם רכשו את הלהיט הכחול, וחזרו הביתה חתיכים וגבריים יותר.

במהלך מלחמת העולם השניה פחת ייצור הג'ינסים בארה"ב, היות שרבים מפועלי הייצור גוייסו. בתקופה זו הפכו האוברולים לפופולריים וקיבלו חשיפת שיא על ידי החיילים האמריקאים, שלבשו אותם בשעות הפנאי. או אז, התחיל בעולם ביקוש למוצר האמריקאי החדש והנחשק, הג'ינס פורץ את גבולות היבשת, וקונה לו אוהדים בחלקים אחרים של העולם, ובעיקר באירופה.

בשנות החמישים תופס הג'ינס מקום ראשון גם בקרב צעירים, והופך לסמל המרד בקרב בני הנוער המושפעים מתוכניות טלוויזיה ומסרטים. הדוגמא הקלאסית היא כוכב הקולנוע ג'יימס דין בסרט "מרד הנעורים", שלובש ג'ינס ומרטיט את הלבבות. ואולם, בעקבות חשש במערכת החינוך האמריקאית מהשפעתם הבלתי מוסרית של כוכבי הקולנוע המרדניים על בני הנוער, מגדילים לעשות מספר בתי ספר בארה"ב, ואוסרים על תלמידיהם ללבוש ג'ינס. על פי רוב, התלמידים התעקשו ונענשו.

בשנות השישים הג'ינס הולך לאוניברסיטה, וסטודנטים מאוניברסיטאות ומכללות ברחבי ארה"ב מאמצים את המכנסיים הנוחים והמחמיאים. מלחמת וויטנאם פורצת, וילדי הפרחים וההיפים מוציאים את הג'ינס שנשאר איתם מימי המרד שלהם בתיכון, ומתאימים אותו לאופנת שנות ה-60': ג'ינסים רקומים וצבועים, וכמובן הג'ינס הפסיכידלי עם סיומת מתרחבת בגזרת פדלפון רחבה ככל הניתן. המחזמר "שיער" עולה באוף ברודווי בשנת 67' ובברודווי ב-68', מחזק את מעמדו של הג'ינס בקרב הציבור וההיסטריה סביב הג'ינס המתרחב בעיצומה. מעבר להיותו של המחזמר מסמך חברתי, הוא גם מסמך אופנתי, שכוכביו מרבים כוכבי להסתובב על הבמה עם ג'ינסים "זרוקים", משופשפים ומחוררים, ועל פי רוב בלי חולצה.

הקלות בחוקי הסחר העולמי שהתקבלו בסוף שנות השבעים מקלות על ייצור ג'ינס במקומות כמו המזרח הרחוק, המוזילים משמעותית את הוצאות הייצור. כתוצאה מכך, מחיר הג'ינס יורד, ויותר אנשים יכולים להרשות לעצמם לרכוש לפחות זוג ג'ינס אחד, מה שהופך את הג'ינס לבגד יום-יומי לכולם.

בשנות השמונים הפך הג'ינס סוף סוף לטרנד אופנתי, ולא רק פונקציונלי. הג'ינס נכנס לכל מלתחה ומתאים גם ליציאה בערב, או לעבודה במשרד. הג'ינס הופך להיות מותג, ולא רק מוצר, והמעצבים הגדולים מתחילים לייצר ג'ינסים בסגנון אישי, שכמובן מתומחרים גבוה. זוהי גם תקופת הפריחה של ג'ינס לוו'יס, קלווין קליין ואחרים.

מסוף שנות ה 90 הפדלפון חוזר ביחד עם גזרות נמוכות מותן. לפני שנים אחדות, מוציאה מדונה וידאו קליפ לשיר "אמריקן פאי", ובו היא מכתיבה את אופנת "חריץ הישבן", בה קו המותן יורד נמוך נמוך. בעקבותיה מורידים המעצבים וגם יצרניות הג'ינס הגדולות את קו המותן, וכולם מצטיידים בהתאם גם בתחתונים נמוכים. השנה, למרבה המזל עלה קו המותן שוב, ואפשר לחזור וללבוש תחתונים נורמאליים, או להישען קדימה בבתי קפה מבלי לחשוש מ"מראה האינסטלטור".