אחרי שעברנו קצת על מה שחזיות עשו לנו במהלך החיים, אספר לכם על מה שהחזיה עשתה לי במהלך היום בו התרחש ניסוי החזיה לגברים. כאמור, החלטתי לקחת את החזיה הראשונה של חברתי שהייתה מונחת באמבטיה שלנו, אך היא צעקה עלי שזה חלק מסט ואני אקלקל לה את ההתאמה לגוף.
כתחליף היא נידבה לי חזיית בלאי שהיא שמה על עצמה רק כשהיא מנקה את הבית, ומתפקדת כחזיית ב' מגעילה שיכולה לגרום אפילו לאודטה למחוק את החיוך. הרכבתי אותה על גופי, ואז התברר לי האתגר הראשון - לסגור את החזיה. בנים! זה הרבה יותר פשוט כאשר אנחנו צריכים לפתוח אותה. לקח לי בערך 4 דקות להבין איך מפענחים את הטכניקה ההודינאית הזו, אך בסופו של דבר הצלחתי להערים על הקשיים ולסגור את התפסים.
הרכבתי את החזיה ובשניות הראשונות הרגשתי מסורס לחלוטין. לאחר דקה בערך התחלתי להתרגל לעובדה שיש לי תמיכה לשדיים שאין לי, וההרגשה הייתה די נוחה. כאילו היה לי על החזה משקל שירד בשניה. זה גורם לך לחשוב "רגע, על מה הן מתלוננות בעצם?" זו תמיכה ממש נוחה. זה לא לוחץ ולא מציק והכל סבבה. התחלתי להסתובב בבית כמו טווס קרוס-דרסר המנסה להציג גבריות רעועה שנמחקה כלא הייתה, לקול רעמי צחוק היסטריים מצד חברתי. שאלתי אותה על מה היא מתלוננת - זה נוח, והיא אמרה לי בחיכוך ידיים של מיסטר ברנס "חכה חכה".
אז התחלנו לדבר על חזיות, והיא סיפרה לי שיש לה חברה עם חזיית מינימייזר. חזיה שתפקידה להצניע חזה גדול כדי שלא יראה גדול מדי. אני חוזר, גברים, למי שפספס: "תפקידה להצניע חזה גדול כדי שלא יראה גדול מדי". מה השתגעתן? קודם כל אין כזה דבר גדול מדי, שנית אם כבר יש לך חזה גדול, אז למה להצניע אותו? זה כמו שמישהו יגיד "יש לי יותר מדי כסף, אני הולך לתרום חלק ממנו לשרי אריסון".
לעומת זאת יש את הצד השני ההונאה הצרכנית הגדולה ביותר בעידן הפוסט שחרור האישה חזית הפוש אפ. איפה המועצה לצרכנות? איפה המשטרה? למה לא עושים משהו? נלחמים בדיסקים צרובים אבל לא נלחמים בשדיים עם עטיפה בלבד? מה זה צריך להיות? יש כאן הונאת צרכן לאור יום. בחורות מסתובבות עם ציוד לא תקני ללא פיקוח ואנחנו נופלים בפח פעם אחר פעם. מדובר בשיא החוצפה, כי אם אנחנו היינו דוחפים לג'ינס כל מיני אביזרי עזר ומגיעים למיטה עם מיני-מי, אתן הייתן מתבאסות או אפילו מגחכות, אז למה לכן מותר לדחוף את הצמד הבוסרי שלכן לתוך כריות?!
זה מגיע לרמות שקר שזועקות לתחקיר של "בולדוג", הייתה לי פעם בחורה שדחפה לחזיה כריות כל כך גדולות שהיא הייתה קונה להן ציפות. בנות לכו עם מה שנותנים לכן. אם יש לך גדולים תראי אותם, אם יש לך צמד פצעונים, ותרי ותחסכי לך את הכסף ולנו את עגמת הנפש. אמנם, אם אנחנו מגיעים לסיטואציה שבה אנחנו רואים שנפלנו בפח, לא ניקח את הדברים שלנו ונלך, כי כבר יש בחורה ערומה מולנו, אך אל תתפלאנה אם מהר מאד ניזכר בשיעור מוקדם באוניברסיטה או בפגישת עבודה. בקיצר אל תשקרו עדיף לנו ועדיף לכן.
נחזור לשטח. אחרי שעתיים עם החזיה שמתי לב לחוסר נוחות שמתחיל לצבור תאוצה. שמתי גם לב שיש לחזיה פפיון מטופש באמצע בין הקאפים, ואני קצת מזכיר את עבדו מהמסעדה הגדולה. אחרי שלוש שעות אני מתחיל להתעצבן ולהתגרד ותחושת הנוחות שאפפה את הדקות הראשונות של הפרויקט נראית רחוקה. רחוקה מאד. אני מתחיל להתהלך בבית כמו רוטווילר רעב שרק מחכה שמישהו יסתכל עליו במבט לא במקום. ואז התחלתי לחשוב למה צריך את החזיה בכלל? למה לא לתת לחבר'ה להסתובב חופשי? אם לנו הגברים היו שדיים היינו ממציאים לעצמנו מעין חזיית בוקסר כזו, שהיא אמנם סוג של חזיה אבל בלי שום גומי או מחסום ושהחבר'ה יתנדנדו חופשי.
אחרי השעה הרביעית החלטתי שזה הזמן לפרוש מהניסוי והורדתי את החזיה. יש משהו מאד אירוטי בלהוריד חזיה, אפילו אם אתה מוריד אותה מעצמך. אני זוכר את הבנות בטיולים השנתיים שהיו מורידות חזיה דרך החולצה. זה היה מחזה ממש מגרה, רואים בחורה שמכניסה את הידיים שלה לתוך החולצה, מתעוותת ומפרכסת כמו דיוויד קופרפילד ולבסוף מוציאה את החזיה מהחולצה לכל צהלות המתבגרים מוכי ההורמונים.
המסקנה מהתחקיר: אל תלכו עם חזיות. אם זה מבאס אתכן, זה בסופו של דבר יגיע אלינו בריקושט. זה נחמד ותומך בשעה שעתיים הראשונות, אבל אחר כך זה פשוט לא נוח. בפעם הראשונה מאז התחלתי לכתוב כאן את הטורים שלי אני איתכן לגמרי בנות. הגיע הזמן לשרוף את החזיות ולתת לצילי וגילי לשוטט חופשי מתחת לחולצה. ואני מזמין את כל הבנות באשר הן לא ללכת עם חזיות. ואם אתן לא הולכות עם חזיות לכו עם חולצות כפתורים. ואם כבר חולצות כפתורים אז שיהיה רווח גדול בין כפתור לכפתור שלפחות נוכל גם אנחנו ליהנות מהשחרור.
יום במלכודת - חלק ב'
יוסי טרבלוס, סטנדאפיסט
2.12.2004 / 9:15