הפרפרים משקרים

מה גורם לנו להתאהב? האם אפשר ללמוד לאהוב? האם אהבה ממבט ראשון באמת קיימת?

אין ספק, שהיום אנו ממהרים "להתאהב" וקיים בלבול בין תשוקה לאהבת אמת. פעם, אנשים, שהיו "נסחפים", מתלהבים ומתאהבים נחשבו למטורפים. בזמנים ההם "התאהבות" לא הייתה סיבה מוצדקת לחתונה. כיום הדברים הוחלפו על ידי מיתוסים, כמו "אי שם קיים האחד בשבילי", "לו רק אמצא את אהבת חיי, נחייה באושר עד סוף חיינו", "אהבה היא דבר קסום, לא ניתן לשלוט בה או להבין אותה".

המשפטים האלה נאיביים, אך כולנו בתוכנו קצת חולמים על אהבת-על שכזאת. לאחר פרידתי הקשה מאלון לפני כמה שנים, יצא לי לחשוב על תהליך ההתאהבות. אני חייבת להודות שאני קצת מקנאה ב"שידוך הדתי" נטול הסקס – מכירים זה את זו, מדברים המון, מתאהבים בצורה שכלית ורגשית, נותנים לדברים העמוקים יותר להתפתח לפני שקופצים למיטה. אבל אני לא דתייה ואל חשש - אני גם לא מתכוונת לחזור בתשובה.

כשהכרתי את אלון זו הייתה "אהבה ממבט ראשון". התאהבתי בו עמוקות והוא גרם לי לחשוב שזה הדדי, אבל לאחר חצי שנה של חיים משותפים, הוא אמר לי שהוא רוצה להיפרד, כי "לא הצליח להתאהב בי". שנה לאחר הפרידה הוא הכיר בחורה, ותוך חודשים ספורים הם כבר נישאו. תהיתי אז אם הוא באמת התאהב בה? היום אני מבינה שבהתחלה הם כנראה אהבו, אבל מעט, ושעם הזמן הם למדו לאהוב אחד את השני. ייתכן והאהבה הסוערת שהייתה ביני לבין אלון, התשוקה וההתלהבות, לא היוו בסיס חזק מספיק לבניית זוגיות.

אהבה אינה דבר קסום או כוח-על, שלא ניתן להסבירו. קיימים אינספור מחקרים שמסבירים בדייקנות את תהליך ההתאהבות ואת סיבותיו. אנשים בוחרים להתאהב ובמי להתאהב. מיתוס נוסף שהופרך הוא שהפכים נמשכים. ככל שתהיה יותר דומה לאדם מסוים, כך גדלים הסיכויים שהזוגיות ביניכם תפרח. אנחנו מתאהבים בדומה לנו, כי זה מה שאנו מכירים ומבינים הכי טוב. הרבה יותר קל ונעים להיות עם מישהו המחזיק בערכים דומים, בא מאותו רקע כמונו ויש לו אותה השכלה, אותה רמת אינטליגנציה וכן הלאה. הזיווג המושלם הוא בעצם עם השכן ממול, זה שגדלנו איתו. להיות עם מישהו שונה יכול להיות מרגש ומלהיב, אבל זה לא יחזיק מעמד לאורך זמן.

הבעיה שלי היא, שכשאני מכירה מישהו קיים בי רצון אינפנטילי לסיפוק מיידי. מהרגע הראשון אני חייבת להרגיש ניצוץ ולהט. בתת-מודע אני כנראה מפרשת את הפרפרים בבטן כ"קסם האהבה". אם אין כימיה מיידית וכמיהה עזה, אני לא טורחת להכיר את הבן אדם. היום אני סוף-סוף מתחילה לתפוס שהדברים, ובעיקר האנשים, הם לא תמיד כמו שהם נראים. סביר להניח שחלפו בפניי גברים יוצאים מן הכלל, שהתאימו לי ביותר, אבל מכיוון שלא הרגשתי את המשיכה הטוטאלית הזאת מההתחלה, ויתרתי עליהם. כנראה שעוד לא הייתי מספיק בוגרת ומוכנה להבין, שבאהבה אמיתית כרוכה לא רק אינטימיות פיזית גבוהה, אלא בראש ובראשונה חברות עמוקה, ואינטימיות שכלית ורגשית כאחד.

כמו כן, הוכח ש"חשיפה חוזרת" גורמת להתאהבות. לכל אחד מאיתנו יש מנגנון הגנה מפני זרים, ולכן כשנחשפים לאדם פעם אחר פעם, אהבתנו כלפיו עשויה לגדול. זה אומר שללכת לבליינד-דייט ולזרוק את הבחור אחרי חצי שעה של היכרות, למרות שהוא נראה בסדר, אבל 'הוא לא עושה לי פרפרים בבטן', זה לא הדבר הכי הגיוני לעשות.

אני חושבת, שכדאי לכולנו להתבונן סביב ולבדוק אם אנחנו לא מפספסים איזה מישהו שתמיד נמצא בקרבתנו ושבסך הכול טוב לנו איתו, אולי זה אפילו החבר הכי טוב שלנו או השכן ממול.