תזכיר לי מי אתה?

עוד כשהיינו קטנים, בערך בגיל הגן, הבנים לא רצו לשחק במשחק הזיכרון. יכול להיות שכבר אז הם פחדו להראות כמה הם גרועים בדבר הזה שנקרא "לזכור". מצד שני, יכול להיות שזה סתם עניין של סדרי עדיפויות, ומשחק של "רופא וחולה" קצת יותר קסם להם. ואולי קיימת אפשרות שלישית, מהפכנית יותר מהשתיים האחרות: אולי העובדה שהם העדיפו עניינים אחרים על פני חידוד הזיכרון, היא היא שגרמה להם לאבד את היכולת לזכור?

בואו נודו בזה: גברים לא מסוגלים לזכור כלום. בגלל זה במהלך השנים הם טרחו והמציאו כל מיני המצאות שיקלו עליהם קצת בנושא הזה. למשל תעודת זהות. למה אתם חושבים שהיא הומצאה? רק כדי שהבחור הממוצע לא ייכנס לפאניקה כשהוא הולך ברחוב ופתאום שוכח איך קוראים לו, או איפה הוא גר. זה גם מסביר אגב, את הגאוותנות של הגברים בכביש. זה לא שהבחור לא יודע איך להגיע, הוא פשוט לא זוכר! ולמה לשאול אנשים מסביב, אם שנייה אחר כך הוא ממילא ישכח את כל מה שהם אמרו?

או למשל הטלפון הסלולרי. עוד המצאה של גברים בכדי להקל עליהם לזכור. פעם בחור היה מתחיל עם בחורה, היא היתה מדקלמת את המספר שלה, הוא היה משנן, ואז מגיע הביתה, רושם, מחכה יום בשביל הפאסון, ורק אז מתקשר בשביל לגלות שהוא הגיע בכלל ל"ציפי, בניית ציפורניים, שלום". היום הבעיה הזו לא קיימת. המספרים אמנם התארכו בכמה ספרות טובות, אבל בשביל זה הסלולאריים. כל מכשיר מצויד בזיכרון שמאפשר להעמיס אינספור מספרים, ככה ש הבחור יוכל בכל זאת להתקשר. אלא אם כן עד שהוא בא להתקשר הוא שוכח תחת איזו אות הוא שם אותך.

הזיכרון הגברי כל כך גרוע, שאין ספק שהמקצוע העתיק בעולם היה, בניגוד לכל הדעות, מזכירה. אני מוכנה לשים כסף שאברהם לא היה מגיע לעקוד את יצחק, אם לא היו מזכירים לו קודם. ומה לגבי נוח? אין ספק ששלחו לו מספר תזכורות עד שהוא הואיל בטובו לבנות את התיבה.

אני יודעת שבדרך כלל נוהגים להיטפל לגברים בכל הנוגע לתאריכים, או יותר נכון לאי זכירתם. ביג דיל. יום הולדת – גם ככה יש אחד כל שנה. ימי נישואין? אני מניחה שרוב הגברים יודו בחצי חיוך שהם היו מעדיפים לשכוח שהם נשואים. אבל אותי מצחיקה בעיקר העובדה שגבר לא מסוגל לזכור את הדברים הקטנים, היומיומיים ביותר. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא נושא המפתחות. כמה פעמים אפשר לשכוח איפה שמת את המפתחות? ברוב הבתים שאני מכירה יש בכניסה שידה, ועליה עומדת קערה או שלידה תלוי מתקן, ושם מניחים כל בני הבית את המפתחות. הפאק של הגברים הוא כפול: או שהם שוכחים לשים את המפתחות שם מלכתחילה, או שהם שמים אותם שם ושוכחים מזה. בכל מקרה – יצאו דבילים.

אני חושבת שרובנו היינו יכולות לסלוח להם על הסניליות, אם הם היו טורחים להתנצל או פשוט להודות שהם שכחו. הבעיה היא שהפתרונות החביבים עליהם נעים בין תירוצים להכחשה. כך למשל, שאלתי חבר טוב שלי אם הוא זוכר שקבענו להיפגש השבוע ביום שני. "בטח, בטח" הוא ממלמל בפנים חיוורות. "אז אתה זוכר שהולכים ל.." אני מותחת את הגבול. "כן כן, הולכים למקום הזה, כן, ההוא, שם. אני זוכר, בטח". אני ממשיכה להקשות: "ואתה זוכר שהזמנתי גם את מיטל?" "ברור, מיטל, אני מת עליה". יפה לו לבחור. למות על בחורה שכרגע המצאתי. "אז טוב", אני מסיימת את השיחה, רק בשביל לקלוט אותו בורח לחדר ליד, מחייג בהיסטריה לחבר שלו ואומר לו שצריך לבטל את הכדורסל, כי יש לו תוכניות אחרות. "אבל מה אתה רוצה ממני?" גונח הפקיד של בורגראנץ' בצד השני של הקו.

לכן, בפעם הבאה כשהוא שוכח את יום ההולדת שלכן, או את יום הנישואין, אל תתבאסו, זה כנראה עניין של פגם גנטי, ולא סתם חרא של אופי.