בכניסה ל"רונית רפאל" חשבתי שטעיתי בכתובת. במסגרת עבודתי ככתב ספא אני רגיל להגיע למקומות שיש בהם רק נשים (למעשה תור של גברים אני מכיר רק ממקומות שהשתיקה יפה להם). אבל אף פעם לא פגשתי כמות כזו של נשים מדממות, בטח לא בתקופה הזו של החודש.
אני אומר לכם, זה נראה כמו בית מטבחיים. שפתיים מדממות, גבות מורמות והרבה לבן על הפרצוף של הבחורות. הקטע המדהים הוא, שכולן הסתובבו מחוייכות, משום מה. וכך, עוד לפני שהספקתי להבין מי נגד מי, כבר הייתי מתחת למנורת ההלוגן של הקוסמטיקאית נינה.
"עור יפה יפה יש לך. כל הכבוד. ממשיכה שומרת עליו ושמה קרם הגנה". עם המחמאה הזו החל הטיפול הקוסמטי הראשון שעברתי בימי חיי. בהתחלה נינה מרחה עלי קצת חומר דביק. אחר כך הוסיפה סלוטייפ, ובאווירת הציוד המשרדי הזה תלשה ממני את הסלוטייפ, והלק הכואב התחיל. ניקוי שחורים מצדי האף. עוד לפני שהספקתי להתאושש עטפה אותי נינה ("זה לא כואבת לאף היפה יפה שלך, נכון?") בשתי מסיכות שהקפיאו לי את הפנים והרדימו אותי לאיזה רבע שעה. בין לבין זכיתי לעיסוי פנים שהיה כל כך כיף, עד שלא רציתי שהוא ייגמר. בסוף הוא נגמר.
כל גבר שלישי
מסתבר שכל גבר שלישי בערך מגיע לטיפול קוסמטי לפחות פעם בחודש. ילדים מחוצ'קנים, גברים מטרוסקסואלים או סתם מחוטטים. "חם פה מדי וזה עושה לא טוב לעור. תסתכל הדוסים שלנו, איך העור שלהם כמו של תינוק כי הם עטופים".
עם התובנות הללו יצאתי לדיזינגוף הסמוך, דפקתי פיתה עם שווארמה והרגשתי כמו מיליון דולר אחרי שעשו לי פילינג. הטחינה נמרחה על הפנים אבל לי זה לא הזיז, הרגשתי כמו פנינה רונזבלום בפרסומת שלה לצבעי שיער: "מי זה הגבר שעבר עכשיו טיפול פילינג?".