השבוע קרה משהו לא יאמן: הצליחו לשכנע אותי לצאת לבליינד דייט. לא תוכנית הטלוויזיה, אלא ממש בליינד דייט אמיתי - נטול בדיחות של דנה מודן וכולל פגישה עם בחור שאם הייתי פוגשת אותו ברחוב קרוב לוודאי שלא הייתי פוזלת לכיוון שלו. אני שונאת פגישות עיוורות. אם הייתי רוצה שאדם זר יבחן אותי לאורך ולרוחב כל הערב, הייתי פשוט נרשמת לברליץ, או עושה שוב פסיכומטרי.
העולם בעצם נחלק לשני סוגי אנשים: אלו ששונאים פגישות עיוורות, ויעדיפו לשבת בכלא הסורי לפני שיסכימו לצאת לפגישה כזו, ואלו שחיים בשבילן, ופשוט נהנים לצבור עוד ועוד כאלו. גם את הפגישות העיוורות עצמן ניתן לחלק לשני סוגים. הרע במיעוטו הוא פגישה שנקבעה על ידי שני המעורבים בפגישה, ללא התערבות של צד שלישי. נגיד של שני אנשים שנפגשו באינטרנט. נפגשו, דיברו, ראו שיש איזשהם תחומי עניין משותפים, והחליטו לקחת סיכון ולהיפגש. דווקא החלטה אמיצה. מסיפורים של חברים, רוב הקטעים הללו נגמרים רע. איכשהו ה"בלונדינית, מטר שבעים, עם חזה גדול" הופכת לעכברת מחשבים נמוכה ומכוערת, וה"עורך דין, שדומה מאוד לבראד פיט ומתאמן כל יום בחדר כושר" הופך לבחור שנה א' משפטים, מחוטט, שהדמיון היחידי בינו לבין בראד פיט הוא העובדה ששניהם היו מאוהבים באיזשהו שלב בג'ניפר אניסטון.
הפגישה העיוורות הגרועה ביותר היא זו שנוצרת משידוך. בדרך כלל היא נוצרת, כשחבר משועמם של שני הצדדים מחליט לשדך בין חברים שלו. לפעמים הם עושים את זה מטוב לב טהור, אבל מי אמר שטוב לב לא יכול לבוא עם קמצוץ של טמטום מלמעלה? לצערי הרב, אני נפלתי בפח הזה כבר מספר פעמים.
הפעם הראשונה שלה
הפעם הראשונה היתה כשהייתי בצבא. המפקדת שלי החליטה לשדך לי את אחיה. היא אמרה שהוא טייס ובלונדיני, והיא עצמה היתה בחורה מאוד נאה, אז לא חשדתי כמה גרוע זה יכול להיות. אחרי שיחת טלפון אחת קבענו להיפגש בבית קפה. בשנייה שראיתי אותו ידעתי שלמחרת אני אצטרך לבקש העברה בתפקיד, ולו רק בשביל לא להתמודד עם השאלה מצידה של "איך היה?". הבחור יכול היה להיות אח שלה רק אם ב"אח" היא התכוונה לזה שמטפל בה בבית משוגעים שבו היא אושפזה אחרי שקראה ליצור הזה חתיך. לגבי ה"טייס", אין ספק שהבחור יכול היה לעוף בעזרת האוזניים שלו, ואני החלטתי להמשיך את הקו ולהעיף אותו. אחרי שיחה שהיתה מרתקת בערך כמו לצפות בשידור חוזר של משחק כדורגל, החלטתי לסיים את הערב.
אחרי הפגישה מהגהנום, לקח לי מספר שנים להתאושש, והפגישה העיוורת השנייה שלי היתה רק באוניברסיטה. חברה טובה שלי החליטה לשדך ביני לבין חבר טוב שלה. הפעם עשיתי טעות (מלבד העובדה שהסכמתי) וקבעתי שהבחור יאסוף אותי מהבית. כשירדתי למטה, וראיתי מה הגיע, האינסטינקט הראשון שלי היה לומר לו: "נו היברו, סורי" ולברוח חזרה למעלית, אבל הנימוס הבסיסי מנע ממני.
אגב, צריך להיזהר מאוד מחברים שהבסיס שלהם להיכרות בין שני הצדדים היא "כי שניכם נורא נחמדים", או כי "שניכם אוכלים כמה פעמים ביום". חברה שלי ירדה לתחתית המדרגה הזו, ואמרה שהיא שידכה בינינו כי אותי היא נורא אוהבת, וגם את הבחור. זאת הסיבה שלה? יכולתי לרצוח אותה, ואז להגיד לשוטרים שהיא ניסתה לשדך לי מישהו מכוער וטיפש. זו סיבה הרבה יותר טובה מזו שהיא נתנה לי.
אז אתם בטח שואלים איך אחרי כל הניסיון הנפלא הזה זה אני עדיין יוצאת לפגישה עיוורת, ועוד אחת כזו שהיא בעצם שידוך? לא ברור. עדכונים מהחזית יגיעו בהמשך. אם אני אשרוד את הפגישה.